סיפור ודברים לפורים

הבית של הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אחת בלילה.

בחזרה מהר-המנוחות, אתה חולף שוב ליד הבניין המוּכר.

"…ליד הבית של הרב אליהו" – נקודת ציון שגורה בפי-כל.

אתה מביט בבניין.

הֲעתידות אבנֵי-מִקיר אלו לפתוח יום אחד את פיהן, ולספר מאשר ראו? הלא אמרו ש"אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם, מעידים בו" לעתיד לבוא, אם ציער עצמו עם הציבור, אם לאו (תענית יא.). ומה צורך אפוא בעדות זו על רבנו זצ"ל, כשיודע כל שער עמי שחייו אך בַּתורה וּבְצער הציבור?

אבני ביתו של רבנו, יעידו מן הסתם עד כמה ציער עצמו עם הציבור – ולמשל, יספרו את הסיפור הבא:

***

פורים תשס"ג.

הרב מרדכי נגארי שליט"א, רבהּ האהוב של מעלה-אדומים ותלמיד מובהק של הרב זצ"ל, מגיע עם רעייתו הרבנית יונה, להביא משלוח-מנות לרב. משלוח-מנות. איזה 'תירוץ' מצויין סיפקו להם חז"ל… שהרי סתם כך לבוא לבית הראשל"צ ולהתענג על ה' בִּמחיצת הרב ורעייתו – מי זה יהין? אז טוב שיש פורים ומשלוח-מנות, ובאמת, כמה חבל ש'לא יבוא פורים פעמיים בשבוע'. בנוסף, עומדת למשפחת נגארי בכל שנה, זכות אסתר המלכה שביקשה את ט"ז באדר לַמוקפים: בפורים דפרזים (י"ד באדר) עובדים הם את עבודת-היום בעירם עם קהילתם, ובפורים-דשושן פנויים הם קמעא לחזות בנועם ה', בבית רבנו שבירושלים המוקפת חומת-ה'.

יושבים תלמידי-חכמים ומשיחין זה לזה בִּנעימה, פניהם מאירות, והדברים שמחים שבעתיים בפורים בו קיבלו תורה מאהבת הנס (שבת פח. ורש"י).

החדר מתמלא באנשים רבים, מהם הבאים לקבל את ברכת הרב לישועה.

***

…וּבבית הרב אליהו, בקרבת המטבח, עומדת רחל בת ה31-, המחפשת את זיווגהּ. הרבנית נגארי הפצירה בה פעמים אחדות: "פורים זה יום מסוגל מאוד, ולקבל ברכה מצדיק כמו הרב אליהו בפורים, זה שילוב אדיר! מה כבר יש לך להפסיד? רחל, בואי אִתנו, עשי לי טובה".

לבסוף, לא יכלה רחל לעמוד בַּתחנונים, וניאותה לבוא כדי שלא לאכזב את מי שכואבת את כאבה ונושאת עִמה בעול. מזווית-העין, קולטת את רחל הרבנית צביה תחי'. מי כמוה מכיר את המבט הנוגה הזה, של בת-ישראל כשרה הכוספת לממש את אשר חננהּ ה'? הלא בכל בוקר, אחרי תפילת ותיקין, ממתינות בנות כאלה לברכת הרב; מעבירות את שְׁמן על-גבי דפים. והרב יושב וקורא בסבלנות; מכיר כבר עשרות מן השמות. זוכר את הסיפור של פלונית; את אירוסי אלמונית שבוטלו. זאת באה לראשונה כשהיתה בת 30, והיום היא בת 38. וכל התורה הספוגה בנשמתו, מתפללת עִמו: התַּנאים והאמוראים, הרמב"ם ורבי יוסף קארו, החיד"א וה"בן איש חי" – כולם מוזילים דמעה היוצאת מֵעינו של הרב.

הרב רואה את תנועת ידה של הרבנית צביה המצביעה לעבר רחל, ושולח את ברכתו. הרבנית מביטה ברחל בחיוך – אך רואה שהשמחה אינה ניכרת על פניה… למראה פניה של רחל המהורהרת, מוסיפה הרבנית צביה תפילה מִשלה: "בחורה בת 31… רחם, בורא עולם! קָיים את ברכת הרב במהרה!".

והישועה מגיעה! מהר מכל דמיון אנושי:

מיד לאחר שרחל קיבלה את ברכת הרב, חשה הרבנית נגארי מעין חולשה. כנראה שהמאמץ של אתמול נותן בה את אותותיו, אלא שלא חשה בכך קודם, מפני שהיתה "אחראית" שרחל תקבל את ברכת-הרב. כעת, ירד המתח בבת-אחת, וראשה כבד עליה מעט. מה עושים? חלילה לה להטריח את בעלת-הבית הטרודה בָּאורחים הרבים, ולבקש גלולה כלשהי. לבסוף, מחליטה היא לצאת באין-רואה, ולדפוק על דלת אחד השכנים.

נקשה בדלת והמתינה – ובַדממה שנוצרה שמעה פתאום דו-שיח של שתי נשים, שעמדו למטה, בחדר-המדרגות.

לא נעים להקשיב, אבל הקולות נשמעים בבירור… הן מדברות על בחור בשם איתן, בן 35… הוא נפגש עם בתה של אחת משתי הנשים, ואמר "לא"…

שתי הנשים הן שרה ורבקה; שרה היא אחותו של איתן הרווק, ובְדרכהּ לבית הרב פגשה בחדר המדרגות את רבקה היוצאת מבית הרב. רבקה מנצלת את המפגש כדי לומר לשרה, שאֵיתן אחיה טעה כשאמר לבִתה "לא", אחרי שתי פגישות בלבד:

"…אני אומרת לך, הוא לא נותן צ'אנס! תִּראי, אחיך הוא לא ילד, הוא בן 35, ובגיל כזה כדאי לבדוק טוב לפני שסתם עוברים להצעה הבאה".

"אַת צודקת, אבל מה אני יכולה לעשות?", חוזרת האחות ומצטדקת. "כמו שאמרת: הוא לא ילד, וקשה לי לשכנע אותו. הוא מחפש בחורה מיוחדת במינה (וכאן פירטה את התכונות שאחיה מחפש בבחורה), וכנראה שלא יסכים להתחתן עד שלא ימצא כזו. אַת לא מכירה את המבוגרים האלה?!".

שומעת הרבנית נגארי את הדו-שיח שלא בטובתה, וכבר אינה זוכרת בעצם לשם מה יצאה לחדר-המדרגות… כעת מעניין אותה משהו אחר לחלוטין. היא ממתינה ששרה תיפרד מרבקה ותעלה במדרגות, ואז היא מקדמת אותה בחיוך חם:

"סליחה שאני שואלת… הבנתי שיש לך אח איכותי שמחפש שידוך, נכון? תראי, יש לי הצעה נהדרת בשבילו… בַּבית של הרב, למעלה, נמצאת כרגע בחורה מיוחדת במינה, רחל; אני מכירה אותה היטב! היא מקסימה ואצילה. בואי, כדאי לך להכיר אותה"…

***

דלת הבית נפתחת, והרבנית נגארי מלוּוָה באשה בלתי מוכרת, פונות ימינה לכיוון המטבח: "תכירי רחל, זאת שרה. יש לה אח בן 35 בשם איתן, ואני חושבת…", וכו' וכו'. ובשנים האחרונות, כשאיתן ורחל חולפים ליד "הבית של הרב אליהו", ועִמם ילדים מתוקים שפאותיהם גולשות אֶל כתפיים ומתבדרות בָּרוח הירושלמית, מביטות בהם אבני-הבית שראו את הדמעות שזרע הרב – ומחייכות ברינה…

 

 

* * *

האדמו"ר מקומרנא זצ"ל: הגימטריא של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (2576), היא בדיוק כגימטריא של האמור ב"בראשית" (כט, כ):

"וַיַּעֲבֹד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אֹתה"…!

 

תמחה את עמלק – מתחת… החופה!

 

כולנו המומים: איך יתכן, שמיד אחרי המעמד הנשגב בהר סיני (הקידושין), ואחרי שבקע לה את ז' הרקיעים – איך הלכה אחר "הבעל" האחר ועשתה עגל?! אמנם לפני 4 חודשים, כשקראנו בתורה שמיד אחרי החתונה "היא" עזבה את בעלה והלכה אחר הנחש – לא היה נראה שהדבר נוגע לנו… אולם אמרו, שיש קשר הדוק בין שני האירועים: הביטוי – היחידאי בתנ"ך – בו השתמשה חוה: "הנחש הִשִּׁיאַנִי" (ברא' ג, יג), רומז באותיותיו לְספק הכפירה הראשון בישראל: "הֲיֵשׁ ה' בקִרבנו אם אָיִן"…? (שמות יז, ז). היינו: בחטא הראשון של האִשה כנגד דבר-ה', בבוגדהּ ב"בעלה" עם הנחש ("הִשִּׁיאני" – לשון נישואין!) – טמונה כבר הכפירה הראשונה של "האשה העליונה"…! מה הפלא, שמיד אחרי שהסתפקו ישראל אם יש ה' בקרבם – נאמר: "ויבֹא עמלק"… הוא "נחש" העמים.

 

בתשכ"א נשא הגר"א קוטלר זצ"ל שיחה מפורסמת, על כך שיש להורות מקרא בשילוב ההבנות שהורונו חז"ל; להראות שיש בין הפרטים הרבים רצף מחשבתי, שונה מזה שמבינים במבט פשוט. בין השאר, ציין לעובדה החוזרת ומופיעה בתנ"ך: מחיית עמלק, ובניין המקדש – תלויים זה בזה. ומדוע? – כי השראת שכינה בעולם היא תכלית הטוב, ועמלק – הוא תכלית הרע. שני אלה הם ניגודים גמורים. לכן, נצטוו בכניסתן לארץ ג' מצוות: לְמנות מלך, להכרית זרע עמלק, ואז: לבנות את בית הבחירה (סנה' כ:). מכאן נובעים שני עקרונות מרכזיים הקשורים זב"ז:

א) כדי 'לאפשר' השראת שכינה בעולם, יש "לפנות לה מקום" באמצעות הכרתת עמלק. שכביכול, אין השכינה יכולה לשרות, עד שיסירו – ולפחות יחלישו – את הרוע העמלקי (ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם, עד שימחה שמו של עמלק" (תנח' סוף כי תצא).

ב) השכינה תִשרה דווקא בנחלת השבט שלא נכנע לעֵשו, הוא סבו של עמלק (ברא' לו, יב). שבט זה הוא שיעמוד בראש המכים את עמלק לפני השראת השכינה בנחלתו! כך היה לפני הקמת המשכן, וכן לפני בניין שני בתי המקדש:

* היכן שכן המשכן רוב שנותיו? – בשילֹה שבנחלת אפרים (369 שנה מתוך 479 שנותיו – זבח' קיח:). לכן, החלשת עמלק הראשונה שלפני הקמת המשכן, נעשתה בידי יהושע משבט אפרים! (שמות יז, יג). היינו: לא כדברי "פרשננו המדיני", שבמקרה עמלק תקף לפתע את ישראל, 'כהרגלו' – אלא מפני שעמדו לבנות משכן, סיבב ה' שעמלק יופיע כדי שיכו בו!

* וכך גם בשני בתי-המקדש: מובא במדרש, שמרדכי השיב להמן שאינו כורע לו – כיעקב זקנו שהשתחווה לעֵשו (ברא' לג, ג) – מפני שמוצאו מִבנימין שלא כרע לעֵשו (כי עדיין לא נולד – אסת"ר ז, ח). זוהי הסיבה שהמקדש נבנה בנחלת בנימין! לכן מצינו, שלפני הקמת בתי-המקדש, היכו בני בנימין את עמלק: לפני הקמת בית ראשון, היכה שאול (מבנימין) את עמלק (ש"א יד, מח); ולפני הקמת בית שני, הוכה עמלק בידי מרדכי ואסתר, מבני בנימין. יש להדגיש את ההבנה הנכונה במתרחש: לא שהכאת המן גלגלה באקראי "הזדמנות הסטורית" לבניין המקדש (באמצעות בנה של אסתר וכו') – אלא להיפך: משום ש-70 שנות הגלות  קָרבו לקִצם והמקדש עמד להיבנות, לכן גִּלגל ה' שהמלך יְנשא שר עמלקי שיתגרה ביהודים – ואז יכו בו כדי לאפשר מקום לשכינה!

ומעתה: כיוון שחלק מהמקדש עמד גם בנחלת יהודה, היה על יהודה להשתתף בהכאת עמלק: לפני בית ראשון – היכה גם דוד את עמלק "מהנשף ועד הערב" (ש"א ל, יז); ולפני הקמת בית שני נִמחה המן העמלקי בידי מרדכי, שהיה "איש יהודי… איש ימיני" (אסתר ב, ה) – שאביו מבנימין ואִמו מיהודה! (מגי' יב:). נמצא שמחייה זו, באה מכוח בנימין ויהודה גם יחד.

בעניין זה מובא בגמרא (ב"ב קכג:), "שאין זרעו של עֵשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום" (עובדיה, יח). והִקשו שם: אם כן כיצד היכה דוד לבדו את עמלק (כנ"ל) והלא מוצאו מיהודה! – ותירצו, שבדרכו להכות את העמלקים, "נפלו עליו ממנשה… ראשי האלפים אשר למנשה" (דבה"א יב, כא); היינו: הצטרפו אליו מזרע יוסף. בזה יישב הגאון בעל "עמודי אור" (סי' קכט, אות א), את הפסוק "לפני אפרים ובנימִן ומנשה עוררה את גבורתך…" (תהל' פ, ג); שלכאורה, מדוע הוכנס בנימין בין האחים אפרים ומנשה? – ותירץ: כי בפסוק זה כלולות שלוש מחיות עמלק, לפי סדר המאורעות: מחיית עמלק הראשונה נעשתה ביד יהושע, מאפרים; השניה ביד שאול, מבנימין, ואח"כ ביד דוד, שהיו עמו שרי אלפים ממנשה.

 

טעותו של שאול, ותיקונם של מרדכי ואסתר:

* כתב רבנו בחיי על התורה (שמות יז, טז), שהפשט של "כי יד על כס י-ה" הוא, ש"ה' יתברך משביע לכל מלך בישראל שיֵּשב על כסא מלכות, שיעשה מלחמה לה' בעמלק", ולא להנאת אדם; היינו, שאסור ליטול שלל במלחמת עמלק, כיוון שתלה הכתוב את שלֵמות כסא-ה' בִּמחייה מוחלטת של עמלק וכל אשר לו. ובזה נכשל שאול, ועונשו היה מידה כנגד מידה! שכיוון שלא נזהר למחות כליל את עמלק ובזה להשלים את שם-ה' וכסאו – לכן אבד שמו (שהוא ובניו מתו) ואבד כסא מלכותו. ומרדכי הצדיק, שהיה מצאצאי שאול, ידע את כל אשר נעשה ומדוע נענש זקנו, ולכן הקפיד מאוד שלא יטלו מאומה משלל המן העמלקי, ככתוב: "ובַבִּזָּה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, טו).

* באיברי הגוף, מקביל אדום אבי עמלק, לכָּבֵד, שכולו דם… ובכבד יש פלא שאין באיבר אחר: מחתיכת כבד קטנה, מתפתח שוב כבד שלם! – לכן יש למחות כליל את זכר עמלק!

 

בהמשך לדבריו אלה של הגר"א קוטלר, נוסיף 2 נקודות:

א. השראת השכינה, היא הקשר שבין "הדוד" ורעייתו. גם במתן תורה ירדה שכינה לעולם, ולמעשה היה זה השורש (הקידושין) להשראת השכינה במשכן-עולמים (שהיה בבחינת נישואין). ונראה לומר, שלכן הגיע עמלק ממש לפני מתן-תורה, כדי להפריע לקידושי "הדוד" ורעייתו! ואת מי חיקה בזה? – את הנחש, שתקע עצמו בין האיש והאשה. לא לחינם התבטאו חז"ל, ש'בא עמלק ונזדווג לישראל'! (רו"ר פתיח' ג) ממש כשם שהנחש רצה שחוה תהיה בת-זוגו (תוספ' סוטה ד. ומכאן שמה: חוה; שנחש בארמית: חויא! – בר"ר כ, יא). נמצא אפוא, שהחובה למחות את עמלק לפני כל השראת שכינה, לפני "יחוד" ה' ועמו במקדש – היא משום שעמלק ממשיך את דרכו של הנחש, ומפריע לַזיווג העליון. לפי הגדרה זו יתכן לומר, שהמכֶּה את עמלק בכל פעם, הוא מי שעמלק מפריע לו בתפקידו לחזק את "הקשר העליון". לכן, קודם מתן תורה, שהיא הכתובָּה בין ה' ועמו – יוצאים להילחם בו יהושע ('שאין עֵשו/עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל' – בר"ר צט, ב; ביהמ"ד ב, פא) ושלושת בני לוי שעל ראש הגבעה, שהתורה היא נחלתם! (ובמאמר המוסגר: יתכן והוחמצה כאן ההזדמנות למחות כליל את עמלק! שכן על "וידי משה כבדים" מביא רש"י: "בשביל שנתעצל בַּמצווה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו" (שמות יז, יב). משמע שמשה, בן שבט לוי הרוחני ביותר ושמידתו מידת הדין הוא המסוגל לעמוד בראש המִּתקפה בעמלק (אמנם, עליו לשתף את יהושע, מִבני רחל) ולהשמידו! אך מכיוון שיצא יהושע – הצליח רק ב"וַיחלֹש יהושע את עמלק" (שם, יג. וראה שם ברש"י לפס' יד, שמיד נרמז למשה שלא יכנס לארץ!). ומי יודע? יתכן שכאן נעוץ השורש לְמה שאמרו חז"ל על כל חתונה, ש'אין כתובָּה שלא נופל בה ויכוח/קטטה' (שבת קל.) מי דואג לעורר את הקטטה? – "המפריד הנצחי", שעדיין לא נמחה סופית…

ב. קו-מנחה בתורת הרב קוטלר הוא, שכל מה שאירע לאבות, הוא תמצית כל העתיד לקרות לַבנים; ולכן, כיוון שבנימין לא השתחווה לעֵשו (שורש עמלק) בִּפגישתו עם יעקב – לכן זכה שהמקדש יבָּנה בחלקו.

– אלא שעל-פי עיקרון זה, עולות מספר שאלות נוספות:

א) מדוע אפוא נבנה המקדש גם בנחלת יהודה?

ב) על-פי אותה הנחת-יסוד, נשאל גם באשר לַמשכן: מדוע הוקם דווקא בנחלת אפרים? ומאחר שכבר הואלנו לדבר בעניין המשכן, אולי יִמָּצְאוּן טעמים גם לכך שאדריכלי המשכן לַשכינה, באו דווקא משבטי יהודה (בצלאל) ודן (אהליאב)?

– נתחיל בסיפא, בס"ד: אכן, גם הטעם להקמת המשכן דווקא בנחלת אפרים, נעוץ באותה פגישה גורלית שבין יעקב לעֵשו; מפגש אישים, שהפך לְמפגש בין אומות: הטעם הוא, מפני שיוסף, אבי אפרים, לא חשש להתגרות בעֵשו באותה פגישה: חז"ל מגלים שכאשר ראה שעֵשו נותן עיניו ברחל אִמו, עמד לפניה, פרש ידיו – וגבהה קומתו בנס והִסתירה (בר"ר עח, י. שכן היה אז רק בן שש. והוא סוד "שוקיו עמודי שש, מְיֻסָּדִים…" [שה"ש ה, טו]). הנה שוב: הנחש העמלקי בא לתקוע עצמו בין אבינו לאִמנו – כפי שעשה לאדם וחוה, וכפי שרצה לעשות לַ"דוד" ולרעייתו בסיני – ויוסף שיצא חוצץ נגד המפריד הנצחי, זכה לְיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולכן המשכן בחלקו.

מכאן נגזרת גם הסיבה לכך שבוני המשכן הם משבטי יהודה ודן: הלא שני אלה חברו יחדיו והרגו את עֵשו! חושים בן דן פגע בו מכה אנושה, ויהודה הצטרף ומותת אותו סופית (כך יִשב תוד"ה "ביהודה" [גיט' נה:] את דברי ה'ירושלמי' והספרי שיהודה הרגו, עם הגמ' בסוטה יג., שחושים הרגו. ואגב: הגמ' מציינת שכשחושים הִכהו, "נשרו עיניו" של עֵשו! אותן עיניים שרצו להפריד בין יעקב ורחל, ורצו כעת להפריד בין יעקב ללאה הקבורה במערה!). שני אלה ש"התחילו במצווה" וסילקו את שורש הנחש מן העולם – זכו שיֵּאמר להם לגמור את המצווה, ולהכין משכן לשכינה (שמות לא, ב-ו). אגב: שותפות זו בַּבניה נמשכה גם בבניית המקדש: שלמה יצג את יהודה, והאומָן חירם הצורי את דן! (דה"ב ב, יג).

מכאן תשובה, אפוא, גם לַשאלה בה פתחנו – במה זכה יהודה שהמקדש נבנה בנחלתו.

***

מי אינו רוצה שהשכינה תשרה בנחלתו? סגולה עליונה היא לבקש בפורים, בעודנו בחצר "המלך" הפנימית, שתִּגבה-קומתנו אל מול עֵשו! שלא יצליח "לתת עיניו" בין איש לאשתו, להפריד ביניהם בתואנות שונות ומשונות… "לָבוא אל המלך להתחנן לו, ולבקש מלפניו על" עמנו (אסתר ד, ח)… שימָּצא מזור לִבדידותם של אלפי הרווקים והרווקות הבוגרים; אלה, שתרבות הצֶּפע העמלקי (צפע=240=עמלק!) מראָה להם פניה כְּיין אדום וטוב – ואינם מבחינים בין אדום לאֶדום: "אַל תֵּרֶא יין כי יִתאדם, כי… אחריתו כְּנחש יִשך וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ" אדם מחייו (משלי כג, לא-לב, ומצ"ד)…

עמידה תחת החופה – היא מחיית את עמלק בשורש הופעתו!   ומעט דרשנות:

שבירת כוס על-ידי החתן, מקורה בתלמוד (ברכ' לא.). אלא שמפשט הגמ' נראה, שהראשון שנהג כך עשה זאת בהשלכת הכוס ארצה. והנה למרות זאת, בחרו בחורי ישראל עם השנים לְרוצץ את הכוס בעֲקֵבָם… האין זה מעט תמוה: להתחיל את החיים עם בת-הזוג, בעשיית פעולה "לא כל-כך עדינה" לעיניה…?!

– אך יש טוענים שהמתבונן היטב, יבחין בין רסיסי הכוס ששָּׁף החתן בעקבו (ברא' ג, טו) בראשו המרוצץ של הנחש… זה המכיש את בחורי ישראל בעקבם, וגורם להם לאחר את יום חתונתם – והנה כעת, משיב לו החתן מנה אחת אפיים באותו עקב!