תפילות בין העצים

לכל עת…

תפילות בין העצים

שניהם עמדו לצאת מחתונה, שנערכה בנתניה.

מראש הוא קבע עם אשתו שב10:30- חייבים לצאת, כדי להגיע ב12:00- לתחנת רכבת-צפון בת"א, מועד יציאת האוטובוס האחרון לירושלים. אבל כמאמר המשורר, "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה"… כבר 10:50 – והיא עדיין בשלב 'הפרידה' מהקרובות: "…אז להתראות! כל-טוב. בשמחות! אמן. להתראות, אני חייבת לזוז – להתראות. מה אמרת? אה, להתראות… להתראות!… נדבר מחר. טוב, אז להתראות".

נדמה לו, שמרוב עייפות הוא שומע כל מִלה כפול שלוש…

מגיעים מתנשמים לַתחנה המרכזית בנתניה.

בַּמונית לת"א, יושב אדם אחד. "אני נוסע רק מלא", מכריז הנהג המנומנם, כדי שלא יְפתחו ציפיות-שווא.

ב11:15- התייאש הנוסע הנוסף – והלך. הבעל יושב, ולא מוציא מלה. כרגיל, הכל בגללה. הוא מתאמץ לגייס כל מה שלמד על זוגיות, כדי שלא לפתוח בַּ"אמרתי לך" המסורתי, שכבר נוּסה בעבר ונתגלה כחסר תועלת. ואז הוא נזכר, שבעצם… כן – הכל משמים! הפעם הוא יעמוד בניסיון! אם ה' רוצה שהם 'יתָּקעו' הלילה בנתניה, כשהתפילין שלו והעבודה שלו בירושלים – הוא יעמוד בניסיון!

נכנסת אשה מבוגרת. גם היא צריכה 'לתפוס' את האוטו לי-ם: "בעזרת ה' נגיע. ה' רוצה שנגיע – למה לא?". "גברת, עכשיו כמעט 11:30; צריך נס שנגיע בחצי שעה לת"א". "בעזרתו יתברך נגיע, אני מתחילה להגיד תהלים". משהו בביטחון הבלתי הגיוני שלה, הדביק גם אותו. הוא סובב פניו לחלון – והחל לומר בשקט "שיר למעלות"… והנה, בתוך 2 דקות המונית נתמלאה – והמירוץ נגד השעון החל. הוא לא ידע אם זה באמת בזכות התהלים – אבל עובדה: כמעט לכל רמזור הגיעה המונית ב'ירוק'.

לפינת ארלוזורוב הגיעו ב11:59-: "אני רץ לתפוס את האוטו!", שיגר לעבר אשתו, וקפץ מהמונית. האוטובוס – כמו חיכה להם, די באדישות.

באופן "טבעי", אשתו התיישבה ליד המבוגרת, מָשל למדו יחד באולפנא. זה היה גם האות לְשיחה שקלחה עד י-ם, ואותה פתחה המבוגרת:

"אַל תשאלי מאיפה הגעתי! הייתי היום בנהריה, אצל אחותי. יצאתי ממנה אחרי הצהריים, ורציתי לראות גם את אחי שגר בנתניה. בשעה 10:00, אמרתי להם שאני צריכה לצאת לירושלים, הביתה. כולם אמרו לי: "השתגעת?!". אמרתי להם (צוחקת), שאני חייבת להתפלל 'שחרית' בישיבה, ליד הבית שלי. אמרו לי: אבל אשה לא חייבת מניין! (ברצינות) בטח שאני לא חייבת – אבל ככה אני רגילה. שנים על שנים. כל בוקר בשבע, אני מתפללת במניין של הישיבה. אני לא מדליקה את האור בעזרת-נשים. זה לא גזל? התורמים לא מתכוונים שאשה תבוא להתפלל בישיבה. אבל יש שם רב אחד, שיהיה בריא, הרב יגאל; כשהוא רואה אותי – הוא בא מהר ומדליק לי אור. מה אגיד לך: הוא וכל המשפחה שלו, אנשים מקסימים!

אני? – בְּפנסיה. בבוקר מסדרת את הבית, מבשלת, ואחרי הצהריים נוסעת משכונת גילֹה לבית-כנסת מוסאיוף בשכונת הבוכרים, לשמוע שיחות של רבנים. כל יום, 2 אוטובוסים הלוך, ו2- חזור. הנהגים כבר מכירים אותי…

איזה שיחות נהדרות! הרב בן-ציון מוצפי, הרב עדס – אה, כל מלה קודש קדשים! בזמן האחרון, אני הולכת אחר-כך לביכנ"ס בורוכוב, לשיחה של הרב יעקב יוסף. כי אמרתי לעצמי, לא חבל? אם כבר נסעת 2 אוטובוסים, לא תלכי לשמוע עוד רב?

איפה גדלתי? זה סיפור ארוך: נולדתי במושב חילוני בגליל, וגם המשפחה לא היתה דתית כל-כך. למדתי בבי"ס חילוני, וגם בתיכון חילוני, עם בנים ובנות… אבל מיום שנולדתי, אהבתי את הקדוש-ברוך-הוא! זה משהו בנשמה שלי. ליד הבית שלנו היה מועדון ריקודים, פתוח גם בליל שבת. היו אומרים לי: "טוב, אז תבואי רק לראות…". ואני הייתי נשארת לבד בבית. בזמן הפנוי הייתי הולכת לחורשה, ובין העצים הגבוהים – מדברת עם ה'. מתפללת אליו, מתחננת… מבקשת שיתן לי בעל דתי, שאני אגור בירושלים עיר הקודש. רציתי רק קודש!

במושב היו אומרים: "הבת של דנינו השתגעה! מדברת אל עצמה בין העצים…" – אבל אני הייתי בעולם שלי.

וברוך הוא וברוך שמו – התפילות שלי לא שבו ריקם. ישתבח שמו! זכיתי להתחתן עם בעל דתי וירא שמים, וגם הילדים שלי נולדו בירושלים עיר הקודש. הבן הגדול שלי – הוא ראש ישיבה בנתיבות.

אני אוהבת את הקב"ה, וגם אוהבת את כל הסוגים של הדתיים. העיקר להיות ירא-שמים באמת – כל השאר, הצבעים, לא משנה בכלל".

***

שניהם ירדו מן האוטובוס, וחשו כמו היה זה לאחר שיחת חיזוק מלהיבה.

אושר הציף את לִבו, על שהצליח לנצור את לשונו הערב. לראשונה מזה שנים, הצליח לקיים את המצווה המקויימת בְּאלם-קול: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה.. שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמ' סה:).

הוא הביט באשתו, חייך, וכעת חש מותר לו לומר, אך בשינוי קל:

"כרגיל, הכל בזכותך…".