שבת הארץ – ורוגע האשה

לפרשת בהר-בחוקתי

 

שאלה של אֵם: "כקוראת קבועה של מאמרי הרב, וכן מהפינה של השבוע שעבר, אני חשה שלדעתו השבת האשה לאופייה המסורתי, הטבעי, תפתור בעיות רבות. אלא שאני מתבוננת סביבי, ושואלת: במשפחות רבות 2 בני הזוג עובדים, וגם כך בקושי מסתדרים מבחינה כלכלית. …בִּתי נוטה לכך שמרכז חייה יהיה הבית – אבל איך היא 'תסתדר' עם משכורת אחת?".

תשובה: הִצבענו לא-אחת, על קשר פנימי הדוק שבין האשה, לבין ארץ ישראל. והנה בנושא א"י, יש בפרשתנו התייחסות לִשאלה מאוד דומה: "וכי תֹאמרו, מה נֹּאכל בשנה השביעִת? הן לא נזרע ולא נֶאסֹף את תבואתֵנו" (ויק' כה, כ)… אם לא נזרע בַּשביעית, מה נאכל עד שנקצור את יבול השנה השמינית?! הרי אין לסמוך על נִסים, ובדרך הטבע אי אפשר לחיות כך! לפנינו אחד המקרים הבודדים, שבהם התורה עצמה מעלה את שאלת הספקן. משמע אפוא, שזוהי שאלה סבירה שמותר לשאול. אחרי הכל – איך יחיה עַם שפרנסתו מחקלאות, מבלי לעבוד שנה שלמה?! – מרגיעה התורה: "וצִויתי את בִּרכתי לכם בשנה השִּׁשית" (שם, כא). אַל דאגה. מי שישמור את השמיטה – אני מבטיחה לו ברכה.

ומה אירע כשלא סמכו על הבטחה זו? ידוע שעִם השנים, קמו אנשים וטענו ש'חֲבל' לא לְעבד את האדמה בשמיטה; מדוע שלא ניתן לה "לממש את כל היְכוֹלות שלה"?… ובכלל, צעד כזה עוד יתפרש כחולשה אצל אויבינו מסביב! – ולכן קמו וביטלו את השמיטה (יתכן שבתחילה, רק כ"הוראת שעה") כדי לחזק את אחיזתנו בארץ! והתוצאה היתה – מגלה רש"י בפרשתנו (שם, לה) -ההֵפך הגמור: "70 שנה של גלות בבל – הן כנגד 70 שנות השמיטה ויובל" שלא קיימו.

אך מתי ראו תוצאה קשה זו? – לא אחרי דור, ולא אחרי שְׁנים. מאז שהחלו לזלזל בשמיטה ועד שגלו, חלפו 430 שנה! (שם). ובכל אותן מאות שנים, מה אמרו אלה שהִתעלמו מִתמרור ה"עצור" של השמיטה? מה אמרו "הרבנים שבשטח"? שהנה ההצלחה מאירה לנו פנים! רק אחרי מאות שנים הבינו, שגם אם עשיתָ לְמטרה חיובית, אך דעת-ה' אינה נוחה מן הדרך – לא תצליח. ולהֵפך: דווקא שמיטת הקרקע – היא שמביאה יבולי-ברכה!

ובעצם, יש לנו תזכורת דומה בכל שבעה ימים: וכי כיצד נראית השבת לאדם מן החוץ? – כִּמניעה, כחוסר יצירה, כעצירת הקִּדמה. אבל אנו יודעים שכל הימים מתברכים מן השבת: "ויברך אלקים את יום השביעי, ויקדש אֹתו" – במה בֵּרכו וקידשו? – שבזכות "ויקדש", שלא ירד מָן בשבת, התקיים "ויברך", וירד מָן בימות החול! (ברא' ב, ג ורש"י). כלומר: כבר בבריאת העולם נרמזה 'הנוסחה': אי ירידת המן בשבת – היא שמרעיפה ברכה בימי המעשה!

מה שנכון בְּ'מלכת הימים' (השבת), ו'בְמלכת הארצות' (א"י), נכון גם ב'מלכת המשפחה'; ולא לחינם יש דִּמיון בְּמִצוותיהן: עיקר מצווֹת השבת והארץ, הן בלא-תעשה – וכך הוא גם באִשה. דווקא ההגבלה שמכתיבה הצניעות על פעילות האשה – היא השולחת ברכה במעשי ידיה, לביתהּ ולעולם כולו. כי הברכה והשכינה, מצויה בבית בזכות האשה (זהר א, נ.).

"לא תחמֹד אשת רעך" – שמות כ, יד

"ולא יחמד איש את ארצך" – שמות לד, כד

"חמדת ימים אותו קראת" – שמונה-עשרה לשבת

צא ולמד מאִמנו הראשונה, שרה: וכי שרה לא היתה אשה פעילה? כשהיה צורך, תיקנה מקווה-טהרה לנשים, במסגרת מפעל-הגיור הגדול שלה ושל בעלה (זהר א, קב:). ועם זאת, רצתה התורה שנדע על הדו-שיח שבין המלאך לאברהם: "אַיֵּה שרה אשתך? ויאמר הנה בָאֹהֶל". להעיד, ש"שרה אִמנו צנועה היתה" (ברא' יח, ט; ב"מ פז.); שה"אוהל" היה מרכז הפעילות שלה. שרה קֵרבה וגיירה – אבל מתוך אוהלה; היא הִכניסה את "החוץ" אל ביתה פנימה! הבית הוא מקור כוחה של האִשה, ומשם מתפשטת ברכתהּ גם אל החוץ! ואכן בזכות שרה, "היו אנשי המדינה מצליחים בכל דרכיהם"! (מדה"ג ברא' כג, ג).

קורות אבותינו, אינם "סיפורי אבות". זוהי דרך-חיים, ולכל תקופה! כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת"! (י"ג עיקרים לרמב"ם). וכבר ראינו בעניין אי-שמירת השמיטה, שיתכן ורק כעבור מאות שנים יתברר, שדרך מסויימת היתה שגויה. שה"הישגים" כביכול, לא נבעו אלא מֵארך-אפיו של הקב"ה. נזקים באופיו של עם – ניכרים רק כעבור דורות.

***

לימוד זה מעניין השמיטה שיש לתת לארץ, לעניין הרוגע שיש לתת לאשה, מעלה נופך חדש בדרשה הידועה שבראש פרשתנו:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר.

…כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'"

מביא רש"י:

"מה עניין שמיטה, אצל הר סיני?

[מדוע נכתב דווקא במצוות השמיטה, שה' אמרהּ למשה "בהר סיני"?]

והלא כל המצוות נאמרו מסיני!

– אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני

– אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני"