פָּרַשְׁתִּי! (וידויו של שדכן לשעבר)

לשבת חוה"מ פסח

(וידויו של שדכן לשעבר)

הדברים שלפנינו, נכתבו על סמך שיחת טלפון עם אלמוני. שמרנו אותם לימי חוה"מ המיוחדים למפגשים משפחתיים, ויש בהם גם מעט פנאי להסקת מסקנות:

"…מה שהביא אותי לפנות אליך, הם דבריה של רבקה-יפה בעיתון "בֶּשבע" (טבת תשס"ז – י. א.), שיש לה "פיתרון בדוק" לבעיית הרווקוּת. סוף סוף מישהו בציבור שלנו, שמחונך תמיד להתנדבות – מעז לומר שחלק גדול מהבעיה קשור לכסף. כן, סליחה על המִּלה הגסה… היא ניסחה כל כך יפה: 'אם הבעל של חֲברתך, הוא אברך ביישן ולכן אינו מכיר לך בחורים מהישיבה שלו – נסי 2000 דולר… תראי לפתע, כיצד אברך ביישן ומופנם, הופך לְשדכן ממולח ומלא-מרץ'. וצדקה באומרה, שהציבור החרדי עובד בשיטה זו, ופתר לעצמו בעיות קשות הנובעות מרווקוּת מתמשכת.

אנו נשואים למעלה מ20- שנה, ומן הרגע שהרגשנו בשלים, התחלנו לשדך. בתחילה לחברים/ות, ועם הזמן וההצלחות (לַדובר ולאשתו 15 הצלחות – ולמי שאינו יודע, זהו מספר מכובד מאוד! – י.א.) הלך המעגל והתרחב: שכנים פנו אלינו, קרובים מרחוק "שנזכרו" שאנחנו 'מִשְׁפּוּחֶה', ועוד. מובן מאליו, שאת הכל עשינו חינם, ובשמחה אמיתית; וכי יעלה על הדעת לקחת כסף עבור מצווה? "למכור" את המצווה עבור הבלי-עוה"ז?!

אלא שעם השנים, הלך ופחת "הזמן הפנוי". הילדים גדלו, וב"ה, לכל ילד יש את 'התיקון' שלו, בלימודים, במציאת זיווג, בלימוד מקצוע; גם ההורים שלנו מתבגרים, ב"ה, וצריך להקדיש להם זמן; לפעמים יש עניין רפואי במשפחה, וכדו'. וכך אירע, שבחלוף הזמן נהיה לנו פחות ופחות זמן – אך מספר הפונים גדל וגדל… וכנראה שכל אחד מהם חושב, שהוא כמעט היחידי שפונה.

אולי אתן דוגמה, די מציאותית, לעבודת השידוך:

אשה אלמונית מטלפנת, ואומרת ש"שמעה עלינו דברים כ"כ טובים" וכו' – ורוצה שידוך לבתה בת ה26-. היא כמובן אינה יודעת, שיש לנו (למשל) בעוד שבועיים בר-מצווה; אני עוד לא הספקתי ללמוד עם הבן, כי איך שאני חוזר מהעבודה – כבר יש טלפונים לשידוכים, והלימוד אִתו נדחה מיום ליום. אשתי צריכה לקנות ביגוד לכל המשפחה, וגם לוודא טלפונית את מס' הבאים, לתאם עם הקייטרינג, והאולם – חוץ מהחיים 'הרגילים' של עשיית שיעורים ואסיפות-הורים ובישולים וכו' – ומן העבר השני של הטלפון, ממתינה אותה אשה "בסבלנות", שנתפנה כבר מכל העניינים האלה, לנושא הכל-כך חשוב שנקרא בניית בית בישראל! הלא היא כבר "שילמה" לנו במחמאות על טוּב הלב שלנו והמקצוענות – וכעת היא ממתינה לַתמורה. מה לעשות? אנחנו לא מאמינים בַּשיטה של "התאמת גיל וגובה" ומסירת טלפון. לדעתנו, שידוכים כאלה מתישים את החבר'ה ומייאשים אותם. לכן, למרות שאין זמן, אנו דוחים את הילדים (שהעניין כבר 'יצא להם מהאף') ושומעים כחצי שעה פרטים על בִּתה, רושמים, ומנסים להתאים. בד"כ, האשה מספרת בשבח הבת והיכולות שלה, והשיחה נמשכת לפחות שעה. וזו רק ההתחלה של ההתחלה: כעת יש לבדוק אם הבחור פנוי; כשאתה תופס אותו, הרי שבחצי מהמקרים הוא 'לא'; צריך לחזור לאמא שממתינה בסבלנות, ולהודיע. אחרי שבוע, הבחור מודיע שהוא התפנה. אתה מחפש את האמא, להודיע; הנושא חשוב מכדי להשאיר הודעה בתא-קולי, כשאינך יודע אם בבית הזה נכנסים לתא, וכו'. אחרי כמה נסיונות, נוצר קשר עם האמא: אלא שהיא משיבה שהבת שלה 'תפוסה'… צריך "רק" לחזור לבחור, ולהודיע לו. בינתיים, לחטוף אתו שיחה על מה שהשתנה אצלו וכו' וכו', כדי להיות מעודכן. קורה שהבת שלה התפנתה – אבל אז הבחור תפוס… וכאשר כבר נוצר הקשר בשעטו"מ – הם חוזרים אליך עם שאלות, עם רצון לברר "עוד נקודה"; רוצים מס' טלפון של הר"מ בישיבה/אולפנא כדי לברר. באחד השידוכים, נאלצנו להתערב כדי לפתור בעיות שנוצרו בין ההורים… מדובר היה בעשרות שעות, ובנסיעות מחוץ לעיר.

אתה בא לחתונה – ואנשים 'תופסים' אותך באמצע החופה ו/או האוכל, ודוחפים לך פרטים על…

ומה עם חשבון הטלפון שמתקרב ל3000- ש"ח? אתם חושבים שנעים לבקש "תתקשר אלי בחזרה" ולסגור? הבחור/ה משתדל מאוד לחסוך בחשבון הפלאפון שלו – והנה אני גורם לו הוצאה מיותרת, על הבירורים והשאלות שלי!

וכל זה, הוא רק על "קצה המזלג".

בקיצור: לפני שנה, הרגשנו שאנו 'על סף שבירה'. הלכנו לרב, שפכנו את לבנו, וביקשנו 'שִׁחרור': העיסוק בנושא גוזל אותנו (ממש!) מהילדים, מההורים, מהמנוחה, מהזוגיות שלנו! וגם עולה לנו כסף. הרב אמר, שאסור לנו להפסיק. בזה תלויה הגאולה, וזוהי מסירות הנפש שלנו עבורה. אבל "אתם חייבים לקחת כסף. אדם שלא משלם – אין ברכת שמים בשידוך הזה".

חזרנו מפוייסים למחצה: אמנם נמשיך 'לעבוד' בכל עת ובכל שעה, אבל אם ישלמו מעט, ראשית: נכסה את ההוצאות. ושנית: אולי נוכל לעבוד פחות, ולהקדיש לשידוכים את הזמן שהִתפנה? אולי עם הזמן, אשתי תעזוב את העבודה ותעסוק רק בשידוכים?

ביררנו, ואמרו שנהוג לקחת 500 דולר מכל צד. לפי הסטטיסטיקה, מכל כ50 נסיונות מתחתן זוג אחד, ומדובר בכ150 שעות עבודה כלליות של שדכנית ברמה בינונית (ראיונות, השתתפות בערבי פו"פ וכו') עד שיוצא שידוך. כעת, עם לב מלא בושה, התחלנו לומר לַפונים, שאם השידוך 'יֵצא', אז… חלק הגיבו יפה. אב אחד ששידכנו את בתו (ויש לו עוד שתַים מעל גיל 30), בא ונתן בשמחה סכום כפול: "אני יודע טוב-טוב איזה עמל משקיעים עד שיוצא שידוך!".

אבל האחרים – הגדילו לנו את השריטות בלב: בחור אחד (28) אמר בפירוש: "תודה, אני מחפש קודם שידוך לשם מצווה" (כלומר: שאצלנו זה שידוך לשם רווחים!). השאר, אמרו שהם צריכים לחשוב/להתייעץ – ופשוט 'נעלמו'… שמנו לב, שפתאום פחתו הטלפונים! פתאום אפשר לדבר 10 דקות רצופות עם הבת שהגיעה מהפנימיה, ורוצה קצת יחס ממי שאמורים לתפקד כְּהוריה…

"השיחה האחרונה" היתה אתמול, והיא שהביאה אותי לטלפן. היא היתה קצרה יחסית – אבל גורלית מאוד: בחורה בת 30 מנתניה, ביקשה שידוך. כששמעה שאם 'יוצא' אז מלבד התקליטן והצלם וה'טיפ' של המלצרים, עליה להחזיר הוצאות לַשליח שהביא אותה לחופה – היא פתחה, בעדינות רבה, והוכיחה אותנו "כמו שצריך":

"אני לא מבינה… מילא כשהייתי חילונית, למדתי שהכל עולה כסף. אבל ב"ה חזרתי בתשובה… למה מצווה צריכה לעלות כסף?! תסלח לי, אבל קשה לי להבין: אסור כבר לעשות מצווה לשם-שמים?! הבנתי שאתה רב – אין עוד ערכים ביהדות חוץ מכסף?!?".

בתחילה נסיתי עוד להתגונן – אבל אח"כ הקשבתי דומם.

כעת, הלב כבר היה פצוע…

תודה לך, גבירתי הצעירה! אַת צודקת מאוד. לא נבקש עוד כסף מאף אחד.

להתראות חברים טובים. פְּנו אלינו – ותקבלו טלפונים של 'שדכנים לשם מצוה'; כאלה שעדיין מחזיקים מעמד. ואגב: אל תשכחו להזמין אותנו לחתונה! סוף סוף, נזכה לאכול את הבורקס בשקט".