עין טובה | שידוכים | שדכנות עין טובה – להרבות שידוכים ושדכנים בישראל
לפרשת אמור:
התורה, אינה רק התוכנית על-פיה נברא העולם בעבר, אלא גם ה'מפה' של כל העתיד להתרחש! רמוז בה כל העתיד לקרות, וחשוב מכל: כיצד עלינו לנהוג בכל מצב עתידי! הגדיל וכתב הרמב"ן, שבפר' "האזינו" לבדה, רמוז כל עתיד העולם. התבוננות מעמיקה במפה זו, תקל איפוא את הדרך אל הגאולה – אם אכן נדע כיצד להתבונן בה. רק מי שלמד לקרוא מפה טופוגרפית, ויודע לְמה רומז כל קימור וכל עיגול שבה, יוכל להפיק מן המפה המשוכללת תועלת עצומה; לעתים – כשהוא נבוך ותועה בדרכו – תציל מיומנות זו את חייו. נדגים מעט, כיצד רמוז העתיד בתורה:
א. איסורי האכילה והמלאכה ביו"כ, מופיעים בפרשתנו פעמיים (ויק' כג), בשני צְמדים:
- בפס' כ"ט – איסור אכילה, ובפס' ל' – איסור מלאכה. ושוב (אך בסדר הפוך):
- בפס' ל"א – איסור מלאכה, ובפס' ל"ב – איסור אכילה.
אלא שבפס' ל"א, נוספו שלוש מִלים: "…מלאכה לא תעשו, חֻקת עולם לדֹרֹתיכם". ולכאורה, מדוע לא נכתב ביטוי זה בסוף כל העניין, בפס' ל"ב, לאחר החזרה על איסור האכילה? וכי איסור האכילה אינו "חֻקת עולם"?! – עונה הגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל ב"משך חכמה" (לויק' שם), שכאן רמזה התורה את העתיד: שרק איסור המלאכה יתקיים "לדֹרֹתיכם", ואילו איסור האכילה ביו"כ לא יהא "לדֹרֹתיכם", כי באחת השנים, יאכלו כל ישראל ביו"כ! מתי? – בחגיגות חנוכת מקדש ראשון, שהחלו בח' בתשרי, ונמשכו ז' ימים רצופים, עד חג הסוכות. נביאי אותו דור פסקו שלא להפסיק את השמחה הגדולה, והורו לישראל לאכול באותו יו"כ (מו"ק ט.).
הרמז לאותו אירוע חד-פעמי, הוא בכך ש"חֻקת עולם…" נכתב לפני איסור האכילה; להורות שרק איסור המלאכה ישמר ברציפות, בכל הדורות.
ב. בעקבות דברים אלה, בדקתי אם יש מקום נוסף בו ה"חֻקת עולם" אינו במקומו לכאורה, ובס"ד מצאתי כן בפרשתנו, בהדלקת נרות המנורה: נאמר (ויק' כד ב-ד) "וְיקחו אליך שמן זית זך כתית למאור", ובפס' הבא: "יערֹך אֹתו אהרֹן מֵערב עד בֹּקר… חֻקת עולם לדֹרֹתיכם". אלא שבַּפרשה הקצרה יש פסוק נוסף: "על המנֹרה הטהֹרה יערֹך את הנרות, לפני ה' תמיד". פירש"י: "המנֹרה הטהֹרה – שהיא זהב טהור". ומדוע לא נכתב ה"חֻקת עולם לדֹרֹתיכם" בסוף פס' זה, האומר שהמנורה תהא מזהב? – אולי לרמוז, שלא בכל "דֹרֹתיכם" היתה המנורה מזהב. שמיד לאחר נִצחון החשמונאים על היוונים, היה העוני רב, והמנורה נעשתה בתחילה מחומרים זולים: "שיפודין של ברזל היו וחיפום בְּבעץ [עופרת]; הֶעשירו – עשאום של כסף, חזרו והעשירו – עשאום של זהב" (ר"ה כד:).
ג. מו"ר הגר"א נבנצל שליט"א שאל שאלה, שבה עצמה – גם ללא התירוץ – יש חידוש:
מאחר ואין דבר שאינו רמוז בתורה (תענ' ט.) היכן יש איפוא הוראה, רמז, כיצד היה על חכמי ישראל לנהוג, כשבר-קמצא הביא את קרבנו של הקיסר? כיצד היה עליהם לדעת, שאכן יש להקריב את הקרבן למרות שהיה בעל מום? כלום יתכן שתורת חיינו, לא תורֶה כיצד לנהוג בעניין כה גורלי, שגרם לחורבן הנורא ושינה לחלוטין את פני היהדות?! – את הרמז, מצא בשינוי-לשון של התורה, בַּפסוק העוסק באיסור הקרבת קורבן בעל מום, שמביא …גוי למקדש (!): "ומִיַּד בן נכר, לא תקריבו…" קרבן בעל מום (ויק' כב, כה). ולכאורה, המלה "מיד", מצמצמת את האיסור; כי "מיד" פירושו דבר שממש מועבר מיד ליד ("או קָנֹה מִיַּד עמיתך" – "דבר הנקנה מיד ליד" – קיד' כו. ודרשה דומה בב"מ נו ע"ב. מ"וַיגזֹל את החנית מיד המצרי", למדו שגזֵלה היא דווקא כשנוטלים מיד הבעלים – ב"ק עט:). "מיד בן נכר", פירושו: כשגוי יביא במו-ידיו, בעצמו, קרבן בעל מום – אַל תקריבו אותו. אך הרי יתכן שהגוי ישלח את קרבנו ביד שליח! אם התורה רוצה שלא נקריב בשום אופן קרבן בעל מום, היה לה לכתוב: 'וּמֵאֵת בן נכר' – ביטוי שכולל גם קרבן בעל מום שהובא מאת הגוי, בשמו (כמו: "וּמֵאֵת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עִזים" – הכוה"ג מקריב בִּשמם – ויק' כב, כה). – אלא, שבכוונה לא נאסרה אפשרות זו במפורש, כדי להשאיר פתח לְמקרה יחיד ומיוחד, שבו יביא מישהו קרבן בעל-מום מאת הגוי…
היינו: אם היו חכמי אותו דור מתעמקים בתורה, במפת העולם, יותר – היו יודעים כיצד לנהוג בבר-קמצא והחורבן היה נמנע!
***
מאות אנשים, תעו במדבר ימים רבים. מנהיגם פיצל אותם לקבוצות, וכל קבוצה ניסתה כיוון אחר – אך לבסוף שבו כולן בפחי-נפש. מה עשה המנהיג הפיקח? – כינס את המבינים ביותר בִּקריאת מפה, הניח להם לעיין היטב-היטב במפת האזור – ובכך הציל את אנשיו.
ספינת הנישואין, האמורה להוביל את האיש והאשה במסעם בְּמימי העולם הזה – מצויה כיום בשעה קשה וסוערת. בעבר, חשבו פעמים רבות לפני שבַּית פורק, כי העולם היה עלום ורחוק, והאדם ידע שביתו הוא מבצרו ועוגן-חייו. אך כיום, כשפִּלאי הטכנולוגיה מקשרים בִּשניות לכל נקודה ביקום – כמו קורץ אליו העולם מכל עבר, מחייך מכל מסך, וכל מכשיר מעניק לו את התחושה, שהִנו מוקף ידידים לאין-ספור… אלה – כך דומה עליו – יעטפו אותו באהבה, ברגע שרק ישתחרר מבן-הזוג המשעמם/המרגיז הזה, שלצדו…
רבים חושבים עדיין, שניתן למנוע את הִסחפות הספינה אל השוניות המסוכנות, גם ללא עיון רציני במפת התורה, המגדירה את מקומם ותפקידם של האיש והאשה. אך קברניט מנוסה יודע, שבְּעת סער, אי אפשר להוביל ספינה לחוף מבטחים, מבלי להביט בְּמפה ובְמשקפת ארוכת-טווח.
