מחקרים על קשב וריכוז

ד"ר איריס מנור – פסיכיאטרית ילדים
ומנהלת המרכז לקשב וריכוז במרכז בריאות הנפש של ה"כללית"

אנשים רבים חושבים שהפרעת קשב "לא גורמת לנזק משמעותי לחיים". אלא שעם עובדות קשה להתווכח: הפרעת קשב – ובמיוחד זו הכוללת התנהגות היפראקטיבית, המלווה 70%-60% ממקרי ההפרעה – אחראית לשיעור ניכר מתאונות הדרכים שבהן מעורבים צעירים ובני נוער. מנתונים שנאספו בארצות־הברית עולה כי צעירים שסובלים מההפרעה מעורבים בתאונות דרכים בשיעור גבוה יותר מאלו שחיים בלי הפרעת קשב.
הסיכונים שבנהיגה עם הפרעת קשב
אחד מהמאפיינים של הפרעת קשב הוא פיזור גדול של הקשב: האדם נע בין גירויים רבים המציפים את עולמו, ואינו יכול להתמקד באף אחד מהם. חוסר היכולת למקד קשב מפריע מאוד בלמידה, אך מפריע לא פחות במצבם אחרים הדורשים קשב ממוקד. נהיגה למשל דורשת התמקדות בתמרורים ובציות להם ולסימני דרך. לכן, הסובלים מחוסר קשב, לאו דווקא היפראקטיביות, מועדים יותר לתאונות של חוסר תשומת־לב ושל "טעויות טיפשיות".
בנוסף, בניגוד לְמה שרבים חושבים, לאנשים עם הפרעת קשב אין עודף אדרנלין בדם – אלא להיפך. כדי להיות ממוקדים יותר, הסובל מהפרעת קשב המלווה בהיפראקטיביות מנסה להעלות את רמת האדרנלין בדם – ומכאן, מאפיין בולט של הפרעת קשב הוא נטייה להסתכן והצורך בריגוש שיוצרת הסכנה. זו הסיבה שצעירים אלו מועדים יותר לביצוע מעשים על גבול הפלילי, לנטילת סמים וכאמור לתאונות דרכים.
צעירים עם הפרעת קשב גם נוטים יותר להרגלי נהיגה המושכים את תשומת הלב של רשויות אכיפת החוק (למשל נהיגה מעל המהירות המותרת): הם נוטים יותר לקבל דו"חות תנועה, לעבור הליכים משפטיים ולאבד את רישיון הנהיגה שלהם – כל זאת בסבירות הגדולה פי 2 עד 4 לעומת אחרים.
מה מספרת הסטטיסטיקה?
מנתונים רשמיים שפורסמו בארה"ב עולה כי סיבת המוות המובילה בצעירים בני 24-16 היא תאונות דרכים. שיעור בני הנוער מכלל הנהגים האמריקנים הוא 7% בלבד, אבל הם מעורבים ב־1 מכל 5 תאונות (20%) וב־14% מכלל תאונות הדרכים הקטלניות. מתברר כי נוכחות של הפרעת קשב תורמת משמעותית לסטטיסטיקות המפחידות.
ממחקרים עולה כי נהגים צעירים עם הפרעת קשב, בהשוואה לנהגים צעירים ללא הפרעות קשב:
• נמצאים בסבירות כפולה עד משולשת להיות מעורבים בתאונת דרכים
• נמצאים בסבירות גבוהה פי ארבעה להיות אשמים בתאונות
• נמצאים בסבירות גבוהה יותר מפי שלושה להיפצע
אגב, מחקרים מדעיים מצאו שהשפעת הפרעת קשב על הנהיגה, שווה בין בנים לבנות.
איך מטפלים בהפרעת הקשב?
בראש ובראשונה טיפול תרופתי – הטיפול העיקרי כיום הוא בעזרת תרופות מעוררות – ולצידו מומלץ טיפול התנהגותי קוגניטיבי.
למרות הסטיגמה המפחידה שנוצרה לתרופות הממריצות, ובעיקר לריטלין, חשוב לדעת: מניעת הטיפול התרופתי מסוכנת הרבה יותר מהתרופה ותופעות הלוואי שלה. אם מונעים את הטיפול, נוצר "מודל פנינה", כאשר על גבי ההפרעה הבסיסית מצטברות שכבות של תפקוד לקוי ושל מצוקה. ממחקרים עולה כי ילדים שלא טופלו להפרעות קשב נמצאים בסבירות גבוהה יותר לפתח בגיל ההתבגרות דיכאון, חרדה והתמכרויות ולהידרדר לעבריינות.
רגע, התרופות הממריצות לא ממכרות?
לא, אבל יש תופעות לוואי אפשריות, ביניהן: דיכוי תיאבון, דיכוי עייפות, כאבי בטן, רעד בידיים, מצב רוח ירוד ועוד. עוד דבר שחשוב לדעת: כל התרופות הממריצות פועלות מיידית, אבל זמן ההשפעה משתנה מתרופה לתרופה. ריטלין למשל משפיע ל4 שעות בלבד ואז יוצא בשתן. קיימות תרופות חדשניות שמשפיעות לפרקי זמן ארוכים יותר וגורמות לפחות תופעות לוואי, מה שמשפר במידה משמעותית את איכות החיים.
אולי אפשר להסתפק רק בטיפול פסיכולוגי?
הורים רבים משוכנעים שאם הם יחנכו את ילדיהם טוב יותר, או אם יפנו אותם לטיפול פסיכולוגי, הבעיות ייפתרו ללא צורך בתרופות. למרבה הצער, תפיסה זו לא הוכחה באף אחד מהמחקרים הרבים שנערכו. להפך, מכולם עולה כי יש טיפול תרופתי הוא הכרחי ואילו טיפול פסיכולוגי־התנהגותי יעיל באופן מוגבל, ומומלץ כתוספת בלבד.
בשורה התחתונה, תרופות ממריצות באמת מונעות תאונות דרכים?
ממחקרים רבים מתברר שטיפול בתרופות ממריצות אכן מוריד משמעותית את שכיחות תאונות הדרכים בקרב אנשים הסובלים מהפרעת קשב. הטיפול התרופתי משפר את יכולת המיקוד והריכוז, ונהגים עם הפרעות קשב מבחינים בפרטים שלא הבחינו בהם קודם, ולכן מועדים פחות לטעויות בנהיגה.
עד מתי צריך לקחת את התרופה?
הפרעת קשב היא בעיה כרונית, לכל החיים – וכך גם הטיפול. אנחנו נוטים להשוות את הטיפול התרופתי לצורך בהרכבת משקפיים: התרופה לא מרפאת את ההפרעה, אלא משפרת את התפקוד בזמן השימוש בה. מדובר בטיפול שמאפשר לאנשים הסובלים מהפרעת קשב להיות ממוקדים יותר, מתפקדים טוב יותר, מאורגנים יותר בחייהם. וכמו משקפיים אותם מרכיבים קצרי הרואי כשהם יושבים מאחורי ההגה, כך גם התרופות הממריצות הן בעלות משמעות רבה, ואף מצילת חיים, עבור אלו הסובלים מהפרעות קשב. שילוב של תרגילים לשיפור יכולות הריכוז באמצעות טיפול בביו־פידבק ושינוי תזונתי, יכולים לסייע בהתמודדות עם ההפרעה בחיי היום יום.

הפרעת קשב ודימוי עצמי נמוך
ד"ר דותן קידר מומחה בפסיכיאטריה
מנהל את היחידה להפרעות קשב וריכוז של המבוגר, ברמת חן.

אצל הסובלים מהפרעות קשב, לעתים קרובות הדימוי העצמי נמוך והוא גורר אותם למעגל של כשלונות. מה עושים? מזהים את הבעיה ומטפלים בה

בקיצור
1. מאפיין בולט אצל בעלי ערך עצמי נמוך הוא חוסר תקווה, והאמונה שהמצב לא ישתנה. הם מאשימים את עצמם בכישלונות.
2. ישנם ביטויים לא ישירים שמרמזים על דימוי עצמי נמוך, ושדרכם ניתן לאתר אותו: הימנעות או דחייה, נטייה לליצנות ועוד.
3. ערך עצמי נמוך הוא פציעה פסיכולוגית משמעותית המעצבת את החיים הבוגרים בקרב הסובלים מהפרעת קשב, ועל כן הוא צריך להוות אבן יסוד בכל טיפול.

"אני דפוק! אני לא מסוגל לעשות חצי ממה שאני צריך"." אני מרגישה נחותה, פחות טובה מאחרים". "תכף כולם יגלו שאני זיוף ."אני כישלון ולעולם לא אצליח". אמירות כאלה הן בדרך־כלל ביטוי ראשוני של ערך עצמי נמוך מאוד, שמתבטא בהתנהגויות מגוונות. שומעים אותן לעתים קרובות מילדים וממבוגרים הסובלים מהפרעת קשב.

איך נוצר דימוי עצמי?
דימוי עצמי הוא ההבדל בין מי שהייתי רוצה להיות ובין מי שאני מרגיש או שאני מרגישה שאני. הדימוי העצמי מורכב מהמחשבות ומהרגשות שלנו על היכולות שלנו ומשמעותן. הדימוי העצמי נשען על מציאות פנימית, המושפעת ממציאות חיצונית, ומהיכולת לקלוט ולעבד אותה.
מכל אלה עולה כי הדימוי העצמי מתפתח על רקע הכישלונות וההצלחות שאנחנו חווים במפגשים עם העולם, וביכולת שלנו לחוש, להסביר ולסנן אותם. אולם התהליך אינו מסתיים בכך, כיוון שהדימוי העצמי משפיע בתורו על היכולת של כל אחד ואחת להמשיך ולפעול בעולם. כך נוצר תהליך מעגלי שמזין את עצמו, ועלול להתקדם כמו נבואה שמגשימה את עצמה. ראשיתו בחוויות של הצלחה או כישלון שמשפיעות על בניית הדימוי העצמי, שמשפיעה בתורה על האמונות שלנו ביחס לעצמנו, ואלה משפיעות בחזרה על הפעולות בעולם, ששוב משפיעות על הדימוי העצמי (הנמוך או הגבוה)

מהם המאפיינים של דימוי עצמי נמוך?
מצד אחד, דימוי עצמי נמוך בא לידי ביטוי באמונה של הילד או של המבוגר שההצלחות והאירועים החיוביים בחייו הם תוצר של מזל או גורל או עזרה של אחרים, ולכן הוא מתקשה לייחס אותם לעצמו. מצד שני, הכישלונות הם תוצר מובהק של יכולותיו. כך נוכל לשמוע ילדים שהצליחו במבחן אומרים: "המורה עשתה מבחן קל במיוחד" או, "היה לי מזל". לאחר כשלון, הם יגידו: "אני לא שווה שום דבר", או "זה כל מה שידעתי".
מאפיין בולט נוסף המתלווה לבעלי ערך עצמי נמוך הוא חוסר תקווה, והאמונה שהמצב לא ישתנה בעתיד. הם בדרך־כלל יתארו את עצמם כמי שנידונים לכישלון, ואין ביכולתם לשנות זאת, כיוון שהכישלון נובע מחוסר בכישרון. בניגוד לכך, אלה שיש להם דימוי עצמי חיובי ייטו לייחס לעצמם את ההצלחות ולהפיל את הכישלונות על גורמים שנמצאים בשליטתם – אצלם המורה תהיה אשמה במבחן שבו השיגו ציון נמוך או שהם יטענו כי בכלל לא התאמצו.
מהו הקשר בין דימוי עצמי נמוך והפרעת קשב?
ילדים, ובהמשך גם מבוגרים, הסובלים מהפרעת קשב פגיעים יותר ביחס להתפתחות של דימוי עצמי נמוך, כיוון שהם בדרך־כלל חווים כישלונות מגיל צעיר בהשוואה לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים. בין אם זה כבר במסגרת הבית מול ההורים, או בגן הילדים או במהלך שנותיהם הראשונות בבית הספר, ילדים אלה נתקלים שוב ושוב בתגובות מהסביבה כי הם "נכשלים" בהתנהגותם.
הם מתויגים בדרך־כלל דרך התנהגויות בולטות, אשר משתלטות על תכונות ויכולות אחרות: אלה ילדים קופצניים/מרעישים/לא מקשיבים/שכחניים. הם צריכים עזרה צמודה ותיווך בכדי לעמוד במטלות השגרתיות שלהם. הם חוזרים על התנהגויות לא רצויות שוב ושוב עם קושי מיוחד להפנים, עם ביטויים אימפולסיביים ותזזיתיים. עד לשנים האחרונות המערכת לא זיהתה ילדים הסובלים מהפרעות קשב ולכן הם לא קיבלו טיפול. כתוצאה מכך, ילדים רבים (שנהפכו בינתיים למבוגרים) היו חשופים ופגיעים הרבה יותר לפיתוח דימוי עצמי נמוך ועקשני.
האם ילדים עם הפרעת קשב יסבלו בכל מקרה מדימוי עצמי נמוך?
ממש לא! ישנם ילדים עם הפרעת קשב, שהדימוי העצמי שלהם חיובי. חוקרים מצאו כי לסביבה יש השפעה משמעותית על האופן שבו הילד יחווה את עצמו ואת יכולותיו. סביבה שתהיה אמפטית לקשיים, תוך כדי שהיא מעודדת ומלמדת את הילד לשליטה ולמשמעת עצמית, לאמונה ביכולת שלו לפתור בעיות, ולידיעה כי כישלון והצלחה הן חוויות שלומדים מהן – תסייע לו לצמוח עם דימוי עצמי חיובי, גם אם יש לו הפרעת קשב.
איך נזהה דימוי עצמי נמוך?
מעבר לאמירות מפורשות, כמו שצוטטו למעלה, ישנם ביטויים לא ישירים שמרמזים על דימוי עצמי נמוך, ושדרכם ניתן לאתר אותו. מדובר במנגנונים או אסטרטגיות להתמודדות עם התחושה הקשה שמתפתחת. המנגנונים הללו אמנם מהווים מעין שריון מפני התחושות הקשות, אך הם אינם יעילים, כי הם מסייעים להנציח את האמונה בחוסר המסוגלות, מונעים את האפשרות לשינוי ולהתמודדות וכולאים את הילד בחוסר התקווה ובהעדר היכולת להתפתח.
בין המנגנונים הללו ניתן למצוא:
1. הימנעות או דחייה של משימות קשות או מורכבות שבהן יש סיכוי גבוה לכישלון, וכך פשוט לא לפגוש בו.
.2. נטייה לליצנות – הסתרה של חוסר הביטחון על ידי הפיכה של כל דבר לבדיחה, משיכת תשומת־לב באמצעות השתטות, במיוחד ברגעי לחץ.
.. 3 אגרסיביות – הפעלה של כוח ואלימות במערכות יחסים, תוך חיפוש אחר קורבנות חלשים, בכדי לסוכך על תחושות חוסר ביטחון ופגיעות.
4. הכחשה – מחיקה של הבעיה, כאילו היא לא קיימת, ובוודאי לא הרגשות הקשים שהיא מעוררת. ילדים ש"לא אכפת להם הלימודים" בעצם מכחישים את הבעיה. אותם דברים נכונים גם למבוגרים שעובדים במקצועות ללא אתגר, ש"לא הצליחו מעולם ללמוד ואינם מעוניינים בכך.
.5. שליטה – תחושת העדר השליטה היא מרכיב מרכזי בחיים של בעלי ערך עצמי נמוך. בתור תגובה הם יכולים לפתח התנהגות שתלטנית או דיקטטורית כלפי אחרים (להגיד מה לעשות, איך להתנהג, על מה לדבר וכדומה)).

איך מטפלים בדימוי עצמי נמוך?
הצעד הראשון הוא להודות ולהבין שיש בעיה. בקרב ילדים, המשימה הזו מוטלת על ההורים. הם צריכים לאתר את הקושי שהילד חווה, להעריך אותו ולהתייעץ עם אנשי מקצוע בנוגע למסלול הנכון ביותר לטיפול.
ערך עצמי נמוך הוא פציעה פסיכולוגית משמעותית, המעצבת את החיים הבוגרים בקרב הסובלים מהפרעת קשב, ועל כן הוא צריך להוות אבן יסוד בכל טיפול. בטיפול נבקש לאפשר סביבה בטוחה ויציבה כדי שהילדים או המבוגרים הללו יוכלו להיפרד ממנגנוני התמודדות לא יעילים, ויוכלו לבנות את הערך העצמי שלהם מחדש. בנייה כזו תיקח בחשבון שהתהליך הוא איטי וממושך, וצריך לכלולהתנסויות חוזרות במגוון של פעילויות ותחושות קשות, שהן מעוררות אצל האדם. כך יתפתחו מנגנוני התמודדות יעילים וסט חדש של חוויות ביחס ליכולות ולאפשרויות.
אצל אנשים עם הפרעת קשב בדרך־כלל עולה בשלב הזה השאלה: האם תרופות ממריצות יעזרו לשפר את הדימוי העצמי? התשובה הקצרה היא – לא. והארוכה היא – שבעקיפין דווקא כן. התרופות עשויות לאפשר לאדם להפנים טוב יותר את הלמידה המחודשת של יכולותיו, ושל הדרכים להתמודדות עם התחושות הקשות שנבנו לאורך השנים. הם גם יסייעו בצבירה של הצלחות כאלה במקומות שבהם היה קשה אובייקטיבית להשיג אותם. בנוסף, התרופות יכולות לסייע בהעלאת המודעות לכך שיש בעיה אובייקטיבית שמקשה על מימוש הפוטנציאל בתחומים שונים ומגוונים.