מחה תִמְחִי את זכר החמץ…

לפרשת צו – שבת הגדול – פסח:

בַּפינה לפרשת "זכור", ביארנו מהי מחיית עמלק שכל אדם יכול לקיים גם כיום: כל חיבור בין משפיע ומקבל, מוחה את עמלק שתפקידו הוא: להפריד. וגְדול החיבורים, שעִמו מתחברים כל ה"זכר" ו"נקבה" שבעולם – הוא חיבור הנישואין.

הפעם נברר: מהו המועד המסוגל ביותר למחיית עמלק?

נקדים כך: היצר-הרע, הטומאה, הפירוד – כל אלה הם מהות רוחנית אחת, שיש לה הופעות מגוּונות; "מצבי-צבירה" שונים. מה שמסמל היצה"ר בָּאדם, מסמל גם עמלק – באומות; הנחש – בבעלי-החיים; הערלה – בגוף האדם; היצה"ר – בנפש האדם; והחמץ – במאכלים. "אותה גברת – בְּשינוי אדרת". כך למשל המשילו את היצה"ר לחמץ: "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך; ומי מעכב? – שאור שבעיסה" (ברכ' יז. ורש"י. והוא הבסיס לדברי האריז"ל שהנזהר ממשהו חמץ בפסח, לא ישלוט בו יצה"ר כל השנה). לכן, כשהמשנה מנסחת: "אור לארבעה-עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (פסח' ב.) משמע שזהו המועד המיועד למחיית הרוע הרוחני שבעולם, בהופעותיו השונות. החידוש שלנו הפעם הוא, שאין הכוונה רק לַיום הי"ד (בניסן), אלא גם לַדור הי"ד, שבו היה צריך לבער את "החמץ" שבאומות! ונבאר בס"ד:

"הזוגיות העולמית", הלכה והִבשילה במשך כאלף שנה, בהן הלכו והתהדקו יחסי "בני הזוג": החל מימי אברהם אבינו, ועד ימי שלֹמה המלך, שהוא הדור ה15- מאברהם. אברהם, קיבל עליו ועל זרעו בשנת 2000 לַבריאה להיות ה"מקבל" מבורא העולם, להיות "רעייתו"; ובשנת 2928, בנה שלמה בית ליצירת קשר קבוע בין "הדוד ורעייתו". 15 דורות אלו של יחסים הולכים ונִבנים – ששיאם "ביום חתונתו וביום שִׂמחת-לִבו – זה בניין ביהמ"ק" (תענ' כו:) – מקבילים ל15- הימים הראשונים בכל חודש, בהם האור ש"הלבנה" מקבלת מ"השמש", הולך וגדל… דורו של שלמה, קרוי "הלבנה במילואה", כנגד היום ה15- של החודש, בו הלבנה מגיעה לשיא גודלה (זהר ב, פה).

מיהו אפוא הדור ה14-? – דוִד (דו"ד בגימ': 14. שלמ"ה בגימ' קטנה: 15!). רומזת אפוא המשנה, שזמנו של ביעור החמץ העולמי הוא "אור לארבעה-עשר", היינו: ערב הדור הארבעה-עשר, מעט לפני מלכות דוד – והכוונה לְשאול המלך (שמלך כִּשנתיים לפניו. ובמה זכה למלוך? – "על-ידי שהיה זְקֵנוֹ מדליק נר לרבים" [ירוש' שביע' ט]. האם לכך רומז "…לאור הנר"?). כעת מובן, מדוע נצטווה דווקא שאול "לֵך והִכיתה את עמלק"! (ש"א טו, ג). שאם לא כן, מהו שאמר ה' לשמואל (שם, ב): "פקדתי את אשר עמלק לישראל בַּדרך בעלֹתו ממצרים"? מה קרה פתאום, שכביכול ה' "נזכר" כעת 'לסגור חשבון' עם עמלק?! אלא שהגיע הזמן! ערב הדור ה14-, "אור לארבעה עשר", יש לבער את החמץ העולמי, "והחרמתם את כל אשר לו…" (שם, ג). כי חמץ – אינו בטל אפילו באלף!

לפי זה יש לומר, שמלחמת שאול שהיתה "אור לי"ד", היתה בבחינת "בדיקת חמץ", ודוד שהיה בבחינת יום י"ד, אמור היה לעשות את "ביעור החמץ" הסופי. והראיה: אם תאמר ששאול הרג ממש את כל עמלק ("ואת כל העם החרים לפי חרב" – ש"א טו, ח) ורק השאיר את הצאן – מניין צצו ישובי עמלק שדוד ואנשיו נהגו לפשוט אליהם ממש באותה עת, כשברח מפני שאול אל אכיש מלך גת (שם כז, ח)? ועוד: מניין הגיעו אז מאות העמלקים ששרפו את צקלג!? לכן יש לומר, ששאול הכה "את כל העם" שישבו ב"עיר עמלק" (שם טו, ה) והיתה זו הכנה ל"ביעור" הגדול של דוד, שעמד "לסיים את המבצע" בהכאת העמלקים ששרפו את עירו צקלג (שם ל, יז).

ואכן, מתי יצא שאול למחות את עמלק? – בערב פסח! שנאמר: "וַיְשַׁמַּע שאול את העם וַיִּפְקדם בַּטְּלָאִים" (שם, ד). אם תאמר שסְּפרם באמצעות טלה שהִנפיקה האפסנאות לכל חַיל (כדי שלא למנותם ישירות – וכרש"י ביומא כב:) – היה לו לכתוב "וַיִּפְקדם בִּטלאים" סתם, ולא "בַּטלאים" בה"א הידיעה! – מגלה תרגום יונתן שם, שאכן סְפרם "בַּטלאים" הידועים, המיוחדים: "וּמַנִינוּן בְּאִמְרֵי פִסְחַיָא"! היה זה ערב פסח, וכל חַיל הביא אִתו "ציוד אישי": טלה לקרבן פסח…

ועוד: לאחר המלחמה בנה שאול מזבח – שניתן לו כינוי שלא מצינו דוגמתו בתנ"ך: "בא שאול הכרמלה, והנה מציב לו יד" (שם, יב ורש"י). לרמוז: "ויבן משה מזבח… ויאמר, כי יד על כֵּס י-ה, מלחמה לה' בעמלק…"! (שמות יז, טז) – וכבר אמרו, שכוונת משה לי"ד ניסן! אכן, גם פורים הוא בי"ד אדר (ו"…כֵּס י-ה" רומז לפורים-דשושן, החל בט"ו!) – אך כעת מתחדש, שמחיית עמלק שבפורים היא רק הפתיחה לַמחייה הגדולה, לַביעור הסופי, שיחול בעוד 30 יום! בבחינת: "שואלים בהלכות פסח, קודם לפסח – שלושים יום"… (מגי' כט:).

כעת נבין גם, מדוע החליטה אסתר לערבב את שמחת חג הפסח, ולגזור צום בשלושת הימים: י"ג, י"ד וט"ו ניסן (אס"ר ח, ז). שלכאורה, הגזירה להשמיד נחקקה אמנם בי"ג בניסן (אסתר ג, יב) – אך אמורה היתה להתבצע רק כעבור 11 חודש! מה דחוף כל-כך לצום מיד, ולבטל בזה את מצוות החג הגדול?! – כי אסתר שבאה מבית שאול, ידעה שערב הפסח הוא הזמן המסוגל למחיית עמלק מכל ימות השנה! ומה עמקו דברי רבותינו הקדושים במדרש: "בשעה שבא מרדכי לאסתר לבוא לפני המלך, מְצאהּ שהיתה עסוקה במצוות ביעור חמץ"! (קה"ר ח, ה).

***

ומִני אז ועד היום, מדי שנה בשנה, בהתקרב מועד ביעור החמץ ומחיית עמלק – כל נשות ישראל בבחינת אסתר הן… רוח-הקודש לובשתן, והן רודפות ומוחות אותו בחירוף-נפש, ללא הרף, מפורים ועד פסח. משהו בתת-ההכרה אומר להן, שזהו הכוח המפריד בין קודשא בריך הוא לישראל, ובין אשה לבעלה…

והנח להן: אם אינן נביאות – בנות אסתר הנביאה הן (מגילה י"ד.!).