מה לעשות? לעשות!

או: סיפור מלא שמחה וחן…

"שלום, בוקר טוב, מדברת חן. הרב זוכר אותי?".

לפני כשנה, פירסמנו את צמד המאמרים "בעוד הפרי בשל", שקראו לא לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לשנים לחלוף, כי בגילאי ה30- קשה מאוד להחליט להתחתן. בין התגובות, בלטה זו של חן שהיתה בסך הכל בת 22 (כל האחרות היו של בני 30+) וּביקשה בביישנות לעזור לה למצוא חתן. ראשית, שיבחנו אותה שהיא 'לוקחת' את העניין ברצינות כבר בגיל כזה! מהשיחה אִתה התברר שהיא גרה בקרבת ישיבה; אמרנו, שאין טבעי מכך שהיא, או הוריה, יפנו לאחד מרבני הישיבה, ויבררו אם יש בחור מתאים. חן הגיבה בביישנות רבה: "מה? ללכת לרב ולבקש שידוך?!".

"טוב, אם קשה לך, אז תפני לאשתו של הרב… אִמרי לה שאני שלחתי אותך, ושהיא תעזור לך למצוא שידוך".

כעת, כעבור 9 חודשים, מתקשרת חן. מיד שאלנו אם יש בפיה חדשות טובות… מתברר שכן:

"האמת היא, שהתביישתי לפנות גם לרבנית ההיא שהרב מסר לי… מה אני יכולה לעשות? אני ביישנית. אבל מצד שני, נכנס לי 'לראש' מה שהרב אמר, שאי אפשר סתם כך לשבת ולְצפות שהבחור יגיע פתאום. יום אחד המליצו לי על שדכנית בשם שרית שרון. התקשרתי, והיה 'תפוס'. לא התייאשתי: השארתי לה הודעה, והיא חזרה ל'נייד' שלי. היא היתה מאוד נחמדה, ושאלה מספר פרטים עלי ועל מה שאני מחפשת, ולבסוף הזמינה אותי אליה לראיון אישי, ואמרה לי שהשרות שלה כרוך בתשלום: 250 ש"ח.

היה מאוד נחמד בפגישה, ולמחרת היא הציעה לי מישהו. מדובר בבחור מקסים, ממשפחה מקסימה, בוגר הפנימיה הצבאית באור עציון – וברוך ה' אנחנו מתחתנים בעוד שבועיים…

כן, היו מעט קשיים בהתחלה. למשל: הפריע לי שהוא לא משלם עבורי על שתיה וכדו'. אצלנו בעיר זה מאוד מקובל. יום אחד קיבלתי אומץ, ואמרתי לו שסליחה שאני אומרת, אבל זה נראה כקמצנות… הוא היה ממש המום, והתנצל שהוא בא ממושב קטן בדרום שבו אין תרבות כזו שהבחור משלם עבור הבחורה, וחבל שלא אמרתי זאת קודם…

שמחתי שבגלל הביישנות שלי, לא עשיתי מזה 'עניין' גדול…

בקיצור, התקשרתי כעת כדי לומר תודה רבה. המאמר של הרב הוציא אותי מישיבה באפס-מעשה, והדברים שהרב הוסיף בעל-פה עזרו לי להתגבר על הביישנות הנוראה שלי, שמי יודע לאן הייתי מגיעה אִתה…

אפשר לשלוח לכם הזמנה לחתונה?