מדוע חשוב לפרוש קשיים בקשר, בפני אדם נוסף?

בעוד הפרי בשל

 

"ואם תקריב מנחת בִּכּוּרִים לה', אביב קלוי באש גֶּרֶשׂ כרמל, תקריב את מנחת בכוריך" (ויק' ב, יד).

יסוד גדול הוא בתורה, להקדיש לה' את הראשון בכל עניין. כך הוא בדרגת המְדבר, בה נבחר הבן הבכור לעבודת–ה' במקדש (אלא שבחטא העגל הועברה משימה זו לַלוויים); כך הוא בדרגת החי, כשבכור בהמה טהורה ניתַּן לכֹּהן, וכך גם בדרגת הצומח המוזכרת כאן: ביכורי התבואה שצמחה מובאים כמִנחת העומר, שחלק משובח ממנה (תרגי"ו שם) – הוא הקומץ העולה ביד הכֹּהן – מוקטר על המזבח שבבית "הזוג העליון" (בכורה קיימת גם בדומם! עיין רש"י לדבר' לג, טו ושפ"ח).

הבכורה, העדפת הראשון – אינה העדפה שרירותית, כי אם הכרה בַּמיוחדוּת הקיימת בראשון. שכן כל המצוי בעולמנו הוא ביטוי לשפע רוחני היורד ממרום, וחשיבות הבכור, שורשה בכך שהוא הביטוי המעשי הראשון של אותו שפע רוחני! ה'יציאה הראשונה' שלו, לאוויר העולם. כאותה טיפה ראשונה היוצאת מפרי הזַּית, ש"זכה" ומשובחת היא מכל הבאות אחריה, ודווקא בה מדליקים את המנורה במקדש (מנח' פו.); וכְשבחו של ראובן, שהִנו "כֹּחִי וראשית אוני", ולכן יאָה היתה לו הבכורה, הכהונה והמלכות (ברא' מט, ג, ואונקלוס). הבכורה, הִנה "פֶּרץ" האלקות הראשון ש"הִתעבה" והפך לגשמיות; האלקות שבה היתה, כביכול, "עזה" יותר; בַּבכורה היה "חֵשק" גדול יותר לרדת ולהשפיע מטוב ה', ולכן היא עמדה "ראשונה בתור" לרדת ארצה. ברגע שנפרצה "שִׁכבת הרוח" – היה זה "שביב–האלקות" הראשון עלי–אדמות. לא לחינם 'בכֹר', שורשו בברכה; וראשון, שורשו ברֹאש, בָּעליון, בַּנבחר מכל איברי הגוף.

מכאן נלמד גם לנושא הזוגיות: שגם ברגשות וּבחוויות הנפש, יש להעלות את "הבכור" לה'! הגיל המעולה לנישואין, הוא הגיל שבו נובטת בַּנפש המשיכה לבן–זוג משלים. ביכורי הרגשות הללו עולים מִנפש טהורה ותמימה, ולכן הם נעלים ואציליים יותר… לכן, יש למהר להעלותם לה' בִּקדושה ובטהרה! מתחת לחופה, צריך לעמוד זוג באביב–ימיו; כְּמנחת העומר הבאה מתבואה מלבלבת, בעת "שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה"… (רש"י לויק' שם).

ומה יקרה, אם נניח לְצמד "השיבולים" המלאות והלחות להתבגר? להתייבש ולהתקשות כעץ…?

– הנה התשובה, בשיחת הטלפון הבאה שקיבלנו בשנת תשס"ג:

 

"שלום הרב אליהו. מדבר משה. מישהו מסר לי שאתם עוסקים בשידוכים. יש לי 2 אחיות מקסימות, צנועות, גרות עם ההורים, בגילאי 33, ו29-. אומַר את האמת: אינני מבין איך הן לא נִשאו עד היום; אני נשוי, טרוד ועסוק בחיי – ופתאום 'גיליתי' שהזמן לא רק רץ, אלא דוהר! השבת הייתי אצל ההורים, וחזרתי ממש עם לב שבור… פשוט לא יכולתי לראות אותן עם העצב בעיניים. איך לא הבחנתי בכך עד היום?!

בכל אופן, חזרתי הביתה עם החלטה נחרצת: אני עוזב את כל העיסוקים שלי אחרי העבודה, ומתרכז אך רק בעניין הזה! זוהי כרגע משימת החיים שלי! אשתי היקרה ואני יושבים ערב–ערב להתקשר לאן שרק אפשר, להסיע אותן להיפגש עם שדכניות, וכדו'. שאֵלתי היא: האם אפשר לבוא אִתן אליכם, כדי שתתרשמו ותכירו להן?".

פתחתי ועניתי למשה, בַּצד החיובי:

שראשית, אני מברך אותו מעומק לִבי על האִכפתיות הקיצונית, ויהי רצון שירבו כמותו בישראל! הקב"ה ודאי ישיב לו כפל–כפליים בשידוכי ילדיו, מלבד הקרן הקיימת לעולם–הבא.

והמשכתי, בצד הפחות החיובי: שאנו מוכנים בשמחה לפגוש את אחיותיו, ולנסות, כפי שביקש – כי אכן יש לעשות כל מאמץ בנושא גורלי זה. אך מכיוון שמדובר בנסיעה ארוכה עד לירושלים, הרי שמהניסיון שהצטבר, אני רוצה להסביר לו במה בדיוק מדובר, כדי שלא להשלות אותו לשווא… היה די כואב להסביר לו:

א. הבנות הללו נפגשו כבר עם עשרות רבות, והתאכזבו עשרות פעמים. אין גם ספק, שמִּכמה קשרים הן יצאו עם לב פצוע, לִתקופה לא קצרה. לכן, היום הן יותר "זהירוֹת", שפירושו: סגורות, מופנמות. הן מתבצרות בעמדה שלהן, שהולכת ומתגבשת (אפשר גם לומר: מתקשה) מיום ליום, ולוּ, לצורכי "הגנה–עצמית"; כדי שלא להתאכזב שוב מאותם "גברים בעייתיים", כפי שהן מגדירות. ואל תשכח, שבַּגילאים השייכים להן כיום – נשארו רבים כאלה. היינו, לא קל לשנות אצלן את החשיבה שגורמת לַמצב הנוכחי – ודבר זה מוביל לנקודה הבאה:

ב. הניסיון מורֶה, שמי שנפגש/ה כבר עם עשרות ולא התחתן, סיכוייו להתחתן ללא סיוע ועצה מאחרים – די נמוכים. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מִבין כלל הרווקים/ות שמגיל 45 ומעלה, מתחתנים מדי שנה רק 0.4% מהם! היינו: שב10- השנים הקרובות, הסיכוי של כל אחד מהם להתחתן, הוא לא יותר מ4%… וכיוון שאחיותיך הן, כפי שהגדרתָּ, "חכמות ונאות", הרי שכבר הוכח שנתון זה רק מחריף את הבעיה. אדם חכם, אינו מבין מה פתאום עליו לקבל עצה בנושא כל–כך פשוט ובסיסי של החיים. הוא מכיר מוכשרים פחות ממנו, שהתחתנו בקלות על אף שהיו "צעירים וקלי–דעת", חסרי–השכלה וגב כלכלי – וכיצד יתכן שהוא, המשכיל, הנאה, בעל המִּשרה המכובדת והאחראית, זקוק למישהו ש"יסביר" לו כיצד להתחתן?!

אינני נביא – אמרתי – אבל רק לדוגמא: נכון שאחותך בת ה33- אינה מוכנה להיפגש עם גרוש? (היינו: גרוש עם המלצות חמות!).

משה אישר שצדקתי.

ובכן – הוספתי – בעוד שנתיים–שלוש היא תסכים לדבר על כך. אבל  כיום, מִסיבות שונות (חשש מִסטיגמה חברתית; חשש לאכזב את הוריה, וכדו') היא אינה מסוגלת להבין שבְּמצב ההֶצַּע הנוכחי, גם גרוש (35) עם ילדים, מתעקש (ולצערנו הרב, יכול גם 'להשיג') רווקה בת 28. מדוע אפוא שיתחתן עם בת 33? האם אחותך מוכנה לשמוע, ממי שהתחתנו עם גרוש/ה והקימו בית מאושר לתפארת? גם אם ניקח אותה לְביקור בבית כזה, והמשפחה תקדיש לה מִזמנה ותספר – אחותך לא תזוז מֵעמדתה בקלות.

כן, אני מבין; אחותך מחפשת "בסך הכל" בחור רגיל, "נורמלי", כהגדרתה – אולם היא מתקשה להאמין, שאלֶּה התחתנו כשהיו בני 20+. מניסיון של שיחות עם רווקים בוגרים, נראה לצערי, שהזמן פעל כבר לרעתנו… כיום אחיותיך הן חכמות ובוגרות (וגם מעט חשדניות), מכדי לשמוע עצות מאחרים. מצד אחד, הן עדינות מכדי "לחטט" בחיים הטובים של רוב הזוגות הדתיים שסביבם, כדי להבין מהם שאין צורך ב"תחושה מיוחדת" לפני שמתחתנים – ומאידך: הן מכירות היטב יותר מ5- סיפורים, על זוגיות שנכשלה… כְּרווקוֹת, גם היה להן פנאי "להתעדכן" בכל הרכילויות שסְּביב אותם סיפורי גירושין – והן די מבולבלות.

אתה שואל: מדוע שלא יתחתנו עם אחד מאלפי הרווקים בני ה35-? – כי (כמעט) לכל רווק/רווקה בגיל זה, יש איזשהו נתון שהן תגדרנה כ"בעיה" (אישיותית, דתית, כלכלית וכו'). והבודדים שימצאו–חן בעיניהן – ימצאו באחיותיך איזה נתון "בעייתי"… כי אלה גם אלה, יגלו מיד – מתוך החכמה והניסיון שרכשו עם השנים – את "הבעיה" שבבן–הזוג. ואי אפשר להכחיש (ואני מבקש להקשיב עד הסוף…) שהבעיה שיגלו תהיה אכן די אמיתית… כי:

א. לאיזה רווק דתי בשנות ה30+, אין איזו "בעיה" שהביאה אותו הלום? (אני יודע שהם כועסים מאוד כשאומרים זאת – אבל כל אחד מהם יסביר לך באריכות, שהוא לא מצליח להתחתן, משום שלאלה שמכירים לו "יש תמיד איזו בעיה"… כלומר, הם מודים ש"לכולם" אכן יש בעיה – אבל לא להם).

ב. עם יד על הלב: אצל מי מאִתנו, הנשואים באושר, לא תגלה בגילאי 30+ איזו "בעיה"…? בעיה כזו, שכבר אין לו כוח להסתיר אותה…? בעל פלוני הוא "קשה" מדי, האחר "רכרוכי" מדי ("אני צריכה מישהו שיוביל"); לַשלישי יש נטיה לקמצנות, הנשואה הרביעית היא "מפוזרת", החמישית שמנה עם השנים, והשישית אומרת לך 'דוגרי': "נכון, כזאת אני – מה אני יכולה לעשות? אני לא יכולה לשנות את עצמי".

נִסתכן ונֹאמר כך: רובנו–ככולנו, הנשואים, לא היינו מזדרזים להתחתן, אם היינו מכירים את בן–זוגנו אז, כפי שאנו מכירים אותו כיום, עם "הבעיה" שהתגלתה עם השנים… לא שחלילה יש בו "בעיה" שאי–אפשר לחיות אִתה (שהרי גם לנו-עצמנו יש איזה "בורג", שצריך מעט "לחזק אותו") כַּוונתי רק לומר, שלפני שהיינו מחליטים "סופית" שזה יהיה בן–זוגנו עד 120 – היינו מנסים קודם "את ההצעה הבאה" שהציעו לי אתמול… אולי נמצא משהו יותר מושלם? וזה בדיוק מה שהאחיות שלך עושות (או ש"עושים להן") בשנים האחרונות!

"המזל" שלנו – הנשואים – הוא אפוא, שאנו פשוט כבר נשואים… מסגרת הנישואין היא סדנה-זוגית, שבה חייב כל אחד לעמול על פיתרון הבעיה שקיימת בו. בעוד שלַּרווקים יש אותן בעיות אך הם מחוץ לנישואין – ומי ירצה להתחתן עם אדם שיש לו 'בעיה'…?

כדי להינשא, יש אפוא משהו מאוד חיובי, חיוני, כמעט קריטי – בַּתמימוּת, בְּ"אי הכרת העולם", בְּאי–המוּדעות לַ"סיכונים", ובקיצור: בְּאותה "קלות–הדעת" המושכת לחופה, שהיא כ"פרי" הגדֵל רק בעונת הנעורים. את "הפרי העונתי" הזה החמיצו כבר אחיותיך הנפלאות, ולכן הן מתקשות להתחתן. כעת, אין ברירה: הן יכולות רק לקנות את "הויטָמינים" של הפרי הזה, אצל "רוקח מנוסה", דהיינו: כיוון שהמשיכה הרגשית הטבעית אינה פועלת כל-כך, הן צריכות להתחתן בעיקר 'דרך השכל'; לקבל עצה מאדם נאמן, בעל חכמה וניסיון.

לפי המקובל אצלנו, כל רעיון נכון בנושא הנישואין מצוי כבר בַּ"זוגיות העליונה", וגם דעה זו שהזמן להתחתן הוא גיל הנעורים, שורשו כבר בתנ"ך:

"זכרתי לך חסד נְעוּרַיִךְ, אהבת כלולֹתיך…" אומר הנביא בשם ה' (ירמ' ב, ב). "נער" מופיע רבות בתנ"ך, במשמעות של קלות–דעת ("והוא נער את בני בִלהה" – "שעושה מעשי נערות" – ברא' לז, ב, ורש"י) ועל–פי זה פירשו חסידים את "חסד נעוריך" כך: ה' זוכר לכלתו את ה"חסד" שהלכה אחריו לְמדבר שמם, למרות שהדבר נבע בעצם מִפזיזות "נעורַיך"… מהיותך "עם פזיז", שמזדרז לומר "נעשה" – לפני "נשמע" (שבת פח.). כהתלהבות של נערה תמימה בת 18, שמשליכה אחר גֵּוה את עול "הנוגש המצרי", את הלימודים ו"מבחני הבגרות" – והולכת בעיניים בורקות אחר בעלה הצעיר אל הגבעות…

אמנם, לא חלף זמן רב והיא "הִתפכחה", והחלה להתלונן על תנאי חייה עם ה"בעל"! היא לא ידעה, למשל, ש"בעלה" התכוון להאכיל אותה יום-יום את האוכל הזה ששמו מָן…

אבל זה בדיוק היה התהליך, שזיכה אותה בַּ"בעל" הטוב בעולם! בזכות מה? – בזכות שלא שאלה "שאלות מיותרות", כפי שעשו שאר ה"מֻעֲמָדוֹת" לנישואין שכבר היו מבוגרות ועם אופי מסויים… (ששאלו את החתן: "מה כתוב בה [בתורה]?" – פס"ר כא).

רעיון זה, מונח בתשובת רבא לאותו צדוקי, שלעג לישראל שענו "נעשה ונשמע", ולא ביררו די אם יוכלו לעמוד בתנאי הנישואין עם ה'. ענה לו רבא: אתה באמת צודק; זה היה פזיז מדי. אבל אנו התהלכנו עִמו בשלֵמות, ולכן התקיים בנו: "תֻּמַּת ישרים תַּנְחֵם" (משלי יא, ג) – "התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה" (שבת שם ורש"י). ואילו אתם כשחשדתם והמשכם לעשות "בירורים" אם כדאי לכרות ברית עם ה' – הפסדתם!

מי שבילה שעות עם רווקים/ות בוגרים, בניסיון נואש להסיר מהם את החשש מנישואין – יודע עד כמה מכרעת תמימות זו.

אכן כן: טובים קְשיי הנישואין – מיִּסורי הרווקוּת.

 

פרסום כתבה זו בעלון-השבת, גרר תגובות רבות של מי שהזדהו עם ניתוח המצב שבו מצוי הרווק/ה הבוגר/ת:

 

לכבוד הרב יוסף אליהו שליט"א

שלום רב,

קוראים לי שירן ואני בחורה בת 30, רווקה, משכילה, עם עבודה מסודרת בתחום

הבנקאות. אך יש לי בעיה בתחום הזוגי. קשה להודות בכך כשמגיעים למסקנה זו – אך לאחר שקראתי את הכתבה שלך "בעוד הפרי בשל" בעלון השבת, הבנתי שאני צריכה יעוץ בנושא.

אני יוצאת עם בחור רווק בן 38, חזק מבחינה דתית, מסודר כלכלית, סבלני וגם עקשן. נפגשנו לפני שמונה שנים, ושבנו ונפרדנו, וכעת זה המחזור הרביעי שלנו ביחד.

בכל פעם שנפרדתי ממנו, הרגשתי שהוא לא מעניין או מושך מבחינה פנימית, ובכל זאת לא היה משהו יותר טוב, ושוב חזרנו להיפגש. הפעם החלטתי להשקיע יותר בקשר. אנחנו יוצאים כבר ארבעה חודשים, ואני מרגישה רע…

הבעיה העיקרית היא, שיש בינינו פער רגשי ואינטלקטואלי לא שהוא טיפש, הוא עובד בנק עם תואר במנהל עסקים

הוא מבריק מבחינה ריאלית, אבל יש לנו בעיות של תקשורת והבנה. אני מרגישה שהקשר מתקיים על בסיס רדוד; בכל פעם שאני מנסה להעמיק את הקשר על ידי שיחות, בנושא שדורש יותר הבנה או חוכמה או מחשבה עמוקה – הוא מתבלבל ונבהל; טוען שהוא לא מבין על מה אני מדברת – ומצב זה יוצר אצלי בעיקר תסכול וכעס. לא שאני מחפשת גאון או פילוסוף, אבל המצב מחמיר כשזה מגיע לנושאים שדורשים יותר רגישות כלפַּי. כמו למשל נושא הפגישות: אנו גרים בערים שונות ורחוקות, אין לנו רכב, אני גרה במקום שבדרך כלל בנות לא מסתובבות בו לבד בשעות מאוחרות. הסברתי לו שאני מפחדת לחזור לבד בשעה מאורחת בלילות, ולכן שיבוא אלי – הוא 'לא קולט' ומתעקש שנגיע אחד אל השני בתורנות. כמה שהסברתי לו הוא לא מבין, ואומר שזה מראה שאני לא מעוניינת להשקיע בקשר. כמובן שאני יכולה למצוא פתרונות לעניין, אבל מטריד אותי שהוא לא קשוב למצוקות שלי.

האם אני מגזימה, כבוד הרב ??

האמת היא, שכבר מזמן אין לי מושג על מה לשים דגש בקשר; מה חשוב יותר ומה טפל ! האם תוכל לייעץ לי בנושא זה שמטריד אותי מאוד, על מנת לטפל בנושא בצורה יותר רצינית.

תודה על הכתבה המחכימה, ועל הסיוע במציאת קצה-חוט בבלגן שאני שרויה בו.

בתודה, שירן

 

תוצאות היעוץ-השידוכי:

שירן והבחור באו ל2- פגישות. בִּפגישות אלה התברר שאכן יש פער בין הציפיות שלה כאשה, לבין ההתנהגות שלו שהיתה עממית ופשוטה, אך עם זאת לא נבעה מרוע-לב או חוסר איכפתיות. פשוט, היה זה חוסר יֶדע של גבר, שאינו מבין מהן הרגישויות של אשה ומהי ציפייתה ליחס מפרגן וחם. כך למשל סיפרה, שכאשר קנה לשניהם פיצה באחד הערבים, הוא קנה רק פחית אחת של שתיה לשניהם.

הבחור טען להגנתו, שחשב שפחית אחת מספיקה כי הוא לא שותה הרבה, ואם הַפחית היתה נגמרת ודאי שהיה קונה עוד אחת… אך היא קישרה זאת לכך שהוא גר עם הוריו, וכנראה שהוא מתקמצן להוציא הוצאות. הבחור ענה שהוא ביחסים מצויינים עם הוריו והבית גדול, ומדוע שיוציא הוצאות מיותרות על דירה מושכרת? עדיף לחסוך לחתונה. בתשובה לשאלתנו ענה, שהוא אכן רואה את אביו קונה לַבית דברים שמֵּעבר לצרכים בסיסיים, כמו פרחים לשבת, ואם שירן תאמר לו לקנות משהו כזה, ודאי שהוא יקנה מיד.

אבל שירן רצתה – ודי בצדק – בעל שקונה מעצמו… בלי שאומרים לו.

על השאלה מדוע אינו נוסע אליה פעמים רבות יותר, כפי שביקשה – ענה שעד ששניהם מסיימים את העבודה ומתארגנים וכו' – הם נפגשים בסביבות 8-9 בערב. נמצא שרק ב11 בלילה הוא מתחיל לחזור לעירו, ובסופו של דבר ישן ב1:00 אחר חצות, דבר שגורם לו להיות עייף מאוד בעבודה, כי הוא קם ב6:00 לתפילה במניין.

בשיחה אישית עם שירן ניסינו לרמוז לה, שאולי, למרות שהיא ודאי צודקת, אבל עליה לקחת בחשבון א) שהיא כבר בת 31; ב) שהיא אמנם בחורה נאה, אך יש רבות נאות ממנה; ג) ובעיקר, שמזה 8 שנים היא שוב ושוב חוזרת אליו! כנראה, 1) שאין עבורה הצעות טובות יותר, ו2) הדבר מעיד שיש בו מעלות רבות שמוצאות חן בעיניה, והן כנראה הרוב ביחס לדברים שעליו אכן להשתפר בהם.

 

סיכום היעוץ-השידוכי:

כיוון שהבחור הודה שיש בשירן מעלות רבות והוא מעוניין להתחתן איתה, הצענו לו ללכת לסדנה לקראת נישואין, שבה יְפתחו בו את הנטיה להיות עֵר יותר לִצרכיה הרגשיים של אשה בת-זמננו.

אך הבחור היה עממי מדי, מכדי ללכת לסוג של פיתוח אישי. הוא חזר וטען בחיוך מקסים: "בשביל מה ייעוץ…? אני מבטיח שכל מה שהיא תגיד לי, אני אעשה מיד. ובמשך הזמן אני אלמד מה עלי לעשות".

 

הערכה בחלוף השנים:

אנו מקווים מאוד ששירן אכן התחתנה עם הימים (לא נשמר הקשר איתה), ומצאה בעל כִּלבבה. אך גם אם אכן התחתנה, ההערכה המקצועית שבאה מכוח שִׁקלול כל נתוני השטח של אותה דילמה, אומרת ששירן כנראה טעתה בסופו של חשבון, כשהחליטה להיפרד מהבחור. משום שהיו בו רוב-ככל הנתונים שהיא עצמה חיפשה בבעל: יראת שמים, עדינות, יציבות בעבודה, בחור נאה. אמנם חסירה היתה הרגישות, ובזה ודאי שהדרישה של שירן היתה צודקת – אך הבחור לא טען את ההיפך! מעולם הוא לא התווכח איתה, שמה שהיא מבקשת הוא מיותר. הוא רק טען שעם הזמן הוא יבין יותר את עמדותיה. ואף שהסבירות היתה שבחור כזה לא יהיה לעולם בעל "רגיש ביותר" – אולם בנתונים שהיו (וכנ"ל) ראוי היה שתיקח זאת כמשימה, כפי שבסופו של דבר קיים בכל הבתים, שהאשה 'מלמדת' את הבעל עם השנים להיות רגיש לצרכי הבית, להשתתף ביום-ההולדת של הילד בגן, ולהיזהר מלשכוח את יום ההולדת שלה… דברים, שהם ציפור-נפשה של האשה.

אמנם כן, יש דברים שאסור להתחתן על דעת שבן-הזוג ישפר אותם בעתיד! למשל: רמה דתית; כעס המתפרץ בקלות; קנאה עזה, וכדו' (ובספרנו "סוד הנישואין" [חלק א] מוקדש לעניין זה פרק שלם ושמו: "מה שבין מידה שלילית, לחוסר ידע").

והבחור? – ודאי שגה כשסירב ללכת לסדנה שתפתח את יכולותיו כבן-זוג. בזה הוא נתפס בעיניה כצר-אופקים שאינו מוכן לזוז מעמדתו, והקשר נסתיים.

לאחרונה ראיתיו במפגש פנויים ופנויות, מחייך חיוכים מקסימים לכל עבר – והוא רווק בן 50…

ודאי שלא היתה זו גזירת ה' שהשניים לא יתחתנו, אלא שימוש שעשו שירן והבחור בַּבחירה החופשית שקיבלו מאת ה'. לַבחירה שביד האדם יש כוח עצום! מכוחהּ גורשו אדם-הראשון וחוה מגן-עדן, ולא שבו לשם עד היום, ובכוחה לגרום גם לאדם לצאת מהעולם הזה מבלי שנשא אשה והוליד ילדים, למרות שהבת-קול הכריזה משמים ארבעים יום קודם יצירתו, מיהו בן-זוגו (וכך היה חוזר ומתבטא במפורש ה"סטייפלר", רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל, כמובא בספר "פניני רבנו הקהילות יעקב", עמ' לד-לז).

 

מכל מקום, ביעוץ זה עלתה שוב החשיבות של הנישואין בגיל צעיר, כי חלק מהבעיות שהתעוררו נבעו מגילם הגבוה של השניים:

א) בין השאר טען הבחור, שכבר הוציא עשרות אלפי ש"ח, ואולי יותר, על פגישות עם בחורות – ולכן אין זה כל כך הוגן לבקש ממנו להיות נדיב ולהוציא "עוד קצת"… על אשתו וביתו הוא יוציא בשמחה – אך לא על 'דייטים' שלעת עתה לא נראה היכן סופם. היה ברור גם, שמה שמנע ממנו לנסוע אליה יותר, כפי שביקשה שירן, הוא גם הצד הכלכלי של עלויות הנסיעה. וברור שגם סירובו ללכת לסדנה, הושפע מהסיבה הכלכלית. אצל רווקים מבוגרים רבים מסתתרת המחשבה: אם אני לא מתחתן ולא בניתי לי בית – לפחות "אפצה" את עצמי בכך שאהיה בעל רכוש.

ב) אם היה מתחתן בגיל צעיר, ודאי שהעניין שהיה צריך לשפר בהתנהגותו – היה עולה על הפרק על-ידי אשתו, ובגיל צעיר, קל יותר לרכוש הרגלים חדשים. לעומת זאת בגיל הקרוב ל40-, אין כבר כוח נפשי לעריכת שינויים, וכמו-כן אין מוטיבציה להתאמץ עבור קשר, אחרי שעשרות-עשרות קשרים הסתיימו באכזבה ובלא-כלום.