מדוע היא מכינה מאכלים לרוב?

לפרשת שמיני:

פרשתנו עוסקת בהרחבה בַּמותר ובאסור באכילה, וזוהי הזדמנות להאיר באור חדש את הכּוֹרח האנושי לאכול בכל מספר שעות; במיוחד על רקע חג הפסח שזה עתה נפרדנו ממנו, ומִשפע מצוות האכילה שבו. הזהר הקדוש (ב, קפג:) מפליא לדבר בחשיבות אכילת המצה, ומכנה אותה: "לחם האמונה", וכן "לחם המרפא"; לחם שאכילתו מחדירה אמונה לנפש, ומרפאת אותה מחוליה הרוחני. והשאלה הגדולה: כיוון שמדובר בלחם בעל סגולות רוחניות כה גדולות, מדוע לא ציוונו ה' לאוכלו בכל ימות השנה?

– לִשאלה זו עונה המאור הגדול שהאיר בדורות האחרונים, הרמח"ל, שהשנה צויינו 300 שנה להולדתו. לדבריו בנושא החמץ והמצה, נקדים את גילויו הגדול על עניין האכילה בכללו: האכילה היא בראש ובראשונה פעולה רוחנית.

מקובל לחשוב, שקֶּשר האדם עם בוראו נעשה באמצעות תרי"ג המצוות המעניקות לאדם שפע רוחני; כל מצווה, מעניקה סוג שונה של שפע. אלא שהרמח"ל מגלה, שהקב"ה בחסדו יצר עבורנו ערוצי-שפע נוספים, קלים להשגה, ושווים לכל נפש:

א) מאורות השמים. השמש, הירח והכוכבים, הם תחנות-ממסר דרכן עובר אלינו כוח רוחני. בשפע זה, אומר הרמח"ל, תלויים חיי האדם, עושרו, חכמתו, צאצאיו, ועוד (דרך ה' ב, ז). הגויים שעבדו להם, לא היו טפשים מוחלטים. אלא שהם טעו וסגדו לִכלי השפע, במקום למקור השפע; בִּלשוננו: הודו לַ"כַּסְפּוֹמַט", במקום לבנקאי שמילא אותו "שפע". בכך יובן, מדוע תקנו חז"ל ברכות מיוחדות וארוכות בערב ובבוקר, על כך שה' "מסדר את הכוכבים" ו"יוצר המאורות", ומהו "לעֹשה אורים גדולים – כי לעולם חסדו" (תהל' קלו, ז). לא רק משום שהאור חיוני לניהול חיים תקינים, אלא בעיקר משום שה' מעביר אלינו באמצעות גרמי השמים שפע אלקי עצום, מבלי שנעשה דבר…

ב) הצורך לאכול. בטעות חשבנו, שהאכילה היא בזבוז זמן משווע. אילו רק יכולנו להתפטר מן האילוץ הזה, שכעבור מספר שעות לא נותר ממנו זכר… האכילה – סברנו – באה כנראה להזכיר לנו בכל מס' שעות, שאנו בסך הכל בשר-ודם. והנה גילה הרמח"ל, שבכל פרי, בכל ירק, בבשר לסוגיו – יש שפע רוחני שונה המחייה אותו, ו'אנרגיה רוחנית' זו נספגת בנפשנו עם העיכול: "אותם המאורות שגורמים האכילה והשתיה בזה העולם, גורמים פעולות גם כן שם (בעוה"ב); שהם מקבילים לאכילה ולשתיה שבעוה"ז, אלא שהפעולות הן אחרות" (גנזי רמח"ל, עמ' נ). ה' בחסדו יצר אותנו כך שנאלץ לאכול תכופות, כדי שנשוב ונהיה אִתו בקשר! שלא נתרחק יותר מדי מאבא…

לכן גם, הברכה המרכזית על האכילה היא הברכה האחרונה, ולא הראשונה; שהרי מהתורה נצטווינו דווקא על ברכת המזון. ומדוע? – משום שהרגע החשוב ביותר ב"חוויה הרוחנית" ששמה אכילה – אינו הרגע בו אנו לועסים ונהנים מטעמו הערב – אלא דווקא הרגע שבו המאכל איבד את צורתו הגשמית, את טעמו, והפך לתמצית… תמצית יסודית זו המתעכלת בקרבנו – היא השפע הרוחני שבמאכל! כעת יש לברך על הכוח הרוחני שהועבר אלינו, בדיוק כפי שמברכים על הכוח הרוחני שמעבירים גרמי השמים, כל אחד בעת זריחתו.

נשוב ונשאל באשר פתחנו: מדוע אפוא חזרנו לאכול לחם-חמץ, שהוא מאכל ירוד יותר מבחינה רוחנית? – עונה הרמח"ל: 'כי הלחם שהוכן למזון האדם, הוא משתווה באמת למצב הרצוי באדם, שיהיה בו היצר-הרע והנטיה החומרית' (דרך ה' ד, ח). המצה היא מאכל רוחני מדי, בעוד אנו נמצאים בעולם בו יש לשמור מקום ליצר הרע, כדי שתיווצר אפשרות של בחירה אמיתית. בַּלחם, גנוז מקור רוחני גדול ששמו "מוצא פי ה'" (דרך עץ חיים עמ' קלו), ובנוסף, טמונים בו גם 'חיידקי' היצר-הרע. הלחם, מייצג את האיזון הקיים בעולמנו בין הרע לטוב, ולכן הוא גם "קל העיכול וטוב הטעם", יותר מן המצה… אמנם, כדי שהאדם לא ישקע לגמרי בחומריות, נצטווינו להתנתק לחלוטין מן הלחם למשך שבוע ימים בשנה – והכל בגזירת החכמה העליונה היודעת מהו "הטיפול השנתי" הדרוש לנפש.

אם כך, האמנם אין כל משמעות לטעם הגסטרונומי הנקלט בלשון ובחיך? – ודאי שיש: הנאה גשמית – היא אות לכוח רוחני! פרי טעים יותר – סימן הוא לשפע רוחני גדול יותר; הטעם הטוב, קורא לבוא וליהנות מהאור הרוחני שבמאכל… מדוע הבשר, למשל, טעים יותר לרוב העולם? – כי יש בו שפע רוחני נעלה יותר, שכן החי הוא במדרגה גבוהה מהצומח!

אמנם, יניקת השפע האלקי תלויה באכילה נכונה, כפי שכתב הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פי"ג, פט"ו). הפרזה באכילה – הופכת את הקערה על פיה, והעונג הופך לנגע! מדוע אפוא, אוהבת האשה להכין עוד ועוד מטעמים לרוב (אף שהיא אוכלת רק מעט ממה שטרחה עליו), והיא עושה זאת גם בשארית-כוחה?

– מקובלנו, שהאשה יונקת שפע רוחני, באמצעות בעלה. יתכן אפוא, שהיא 'מעמיסה' ומכינה לו בכל שבת וחג מטעמים רבים, כדי לקבל שפע רוחני רב יותר באמצעותו… אך כדאי גם לה לזכור, שהאיזון באכילה הוא עניין מכריע: אכילה גסה – "מפילה" את כל השפע הרוחני שבמאכל, ו"מילוי הכרס – מושך אחריו פריקת עול" (מסל"י יג).

ונסיים בפרשתנו: מהו אפוא "מאכל אסור"? – מאכל שהשפע הרוחני שבו קשור, כלוא; אין אפשרות 'להתיר' אותו לגופנו. לעומת זאת ב"מאכל מותר" – השפע משוחרר ומצפה שתאמץ אותו!