"כְּנגע נראה לי בַּבָּיִת"…

לפרשת תזריע-מצורע:

בהמשך לדברי ה"שדכן לשעבר", שפורסמו כאן בחוה"מ פסח:

א) מתוך עיסוק בַּנושא נִתוודעתי לתופעה כאובה: הורים שפנו לשדכן ביודעם שהוא נוטל תשלום כשהשידוך מצליח – מתחמקים לבסוף מלשלם! או שהם 'מודיעים' שהם "מעוטי יכולת" ("לא אמרנו זאת בהתחלה, כי לא היינו בטוחים שיֵּצא משהו"), או שהכסף "נגמר להם פתאום" על הוצאות החתונה… השדכנים אינם מחתימים את הפונים על טפסים (כפי שעושים מתווכי-הדירות) ומתביישים לתבוע לדין-תורה; ואותם הורים, אינם מציעים לשלם אפילו בתשלומים נמוכים של 50 ש"ח בחודש. טוב-לִבם של השדכנים מנוצל לרעה, ונגרם נזק קשה לכל המפעל המתרקם.

אגב, כַּתֶּבֶת "בֶּשבע" רבקה-יפה חזרה וכתבה בַּנושא, והזכירה תופעה מצערת זו. לדבריה, בציבור הדתי-לאומי אין "מסורת" של פְּניה לשדכן בתשלום, משום שההורים של היום התחתנו "בהכרות-אישית", וקשה להם לעכל שהזמנים הִשתנו. זוג צעיר דיווח לה, שלמרות הצלחתו בשני שידוכים – החליט גם הוא להפסיק את העיסוק בנושא, בשל הטרחה הרבה וההוצאות הכספיות.

ב) ידיד טוב שלי, נכה ברגליו, התקשה למצוא זיווג במשך 20 שנה. והנה לא מזמן, שלח הזמנה לחתונתו. בִּתשובה לִשאלתי, כיצד הכיר את זוגתו – סיפר שנהג ללכת לשדכנים מכל סוג, ומיד היה משלם 50 ש"ח עבור טלפונים. שדכנית חרדית הכירה לו את בת-זוגו (גרושה נאה, ילידת ארה"ב) והוא שילם לה בשמחה 1000 דולר. בחתונה, בירכנו את השדכנית על הצלחתה "בניסיון ראשון", וביקשנו את מס' הטלפון שלה, להפנות אליה רווקים בוגרים. להפתעתנו ענתה, שהיא אינה מעוניינת שיפנו אליה עוד: "בעלי לא יכול לסבול עוד את הטלפונים שמציפים את ביתנו, בכל שעה… הוא מתעקש וטוען שהתחתן אִתי – ולא עם 1000 דולר!"…

ג) חלק מחוסר הנכונות לשלם עבור מאמצי שידוך, קשור ודאי לַמצב הכלכלי הקשה. אך לא הכל. עובדה, שאותם שאין להם 50 ש"ח עבור טלפונים שמבצע השדכן – משלמים מאות ש"ח, עבור התייעצות עם רופא מומחה במקרה של בעיה רפואית רצינית. רבותי, וכי בן/בת לא נשוי אינו "בעיה רצינית"?! לא נעים לומר, אבל נוצר רושם שאישי הציבור הדתי עדיין אינם קולטים את היקף הבעיה. איש לא ערך רשימה ארצית, ולכן נדמה שמדובר ב10-20- הרווקים שכל אחד מכיר. אך במחשבה לא ארוכה במיוחד, ניתן להבין מיד את הבעיות הקשות – אולי אפילו: הנוראות – שהחברה הדתית תעמוד בפניהן בעוד 10 שנים, כשבכל רחוב תהיינה דירות של רווקים ורווקות… ומה יעשה הבן ולא יחטא…!? התופעה של רווקה שנהיית אֵם חד-הורית מיוזמתה (זו שהופכת לנורמה בציבור החילוני) כבר נוגסת בבנות דתיות בנות 40… לצערו, כותב השורות מכיר מספר בנות כאלה, שעומדות בלחץ עצום שלא לאחֵר את השעון הביולוגי; אם לחץ אישי, ואם לחץ של חברות ו'בוסיות' בעבודה, ש"דואגות לעתידה". כן, עדיין זו בושה – אבל מחסומים כאלה נפרצים מהר מאוד.

והגברים: מה יעשו אלפי רווקים בני 45 ומעלה…? מספר הנשים הדתיות במקומות עבודה ובילוי הולך וגדל, ולא לכולן יש זוגיות מאושרת… האין כאן פִּרצה ודאית הקוראת לגנב?! רק מי שלא טיפל בחייו במקרים כאלו, ולא למד באיזו קלות ומהירות הדבר "קורה", ומה עמקו דברי חז"ל ש"אין אפוטרופוס לעריות" – יכול לשבת בְּכסאו ולהפטיר כאשתקד.

מאידך, כל הורה שיהרהר ולוּ במקצת מן הבעיות הללו, יבין שגם אם ישלם 100 ש"ח אפילו ל20- שדכנים, ועוד 2500-5000 ש"ח לַשדכן שהצליח למצוא בן-זוג לבנו/בתו – הרי שהיה זה בחסד ה' עליו.

ד) ונסיים במזל-טוב: זוכרים את המאמרים "בעוד הפרי בשל", שנכתבו בעקבות פניה של אח (אב תשס"ו), שביקש בכל לשון שידוך לאחיותיו? – ובכן, הפנינו אותו לשדכנית הקבועה שלנו, וברוך ה', בחודש שעבר באה אחת מהן בברית הנישואין!

כן, הוא שילם 2600 ש"ח לשדכנית – אך חשוב להוסיף 2 נקודות:

1. בני הזוג לא החליטו להתחתן מיד בתחילת הקשר. לשניהם היו ספקות ולבטים, והשדכנית ליוותה אותם בעצות ובשיחות ארוכות, עד לסיום המוצלח. בסך הכל: ליווי של כעשרים שעות, כולל לְסלולארי, במשך כשלושה חודשים (ומי שיאמר, ש'ברור' מדוע היא השתדלה כל-כך – לא יצליח להפחית כהוא-זה משמחת הזוג המאושר).
2. ההוצאות על ערב החתונה, היו פי 90 מהסכום שנתנו לַשדכנית.

* * *

יהודים יקרים! הְיו נא הגונים, מכובדים, וגם …חכמים.

כשאתם פונים לשדכנית [מומלצת מידידים וכו'!] כדי שתשקיע מזמנה היקר עבורכם, שִׁלחו אליה גם כסף סכום קטן. אנא! סייעו לטפח את מוסד "השדכן/נית השכונתי". את העוסקים במלאכה לשם-שמים, ללא משרד ופרסום בעיתונות; אלה שאינם גובים אלפי ש"ח כ"דמי-הרשמה". הבה לא נניח לצדיקים הללו "להישבר", כפי שקורה לכל מי שעוסק בעניין שנים רצופות. ארצנו הקדושה, זרועה בשרידי שדכניות שניצלו אותן עד תום.

חִשבו מראש כך: "גם אם שלחנו סכום קטן והשדכן לא יצליח לסייע לנו (ולעתים אפילו לא הציע הצעה – קורה) הרי שאנו נותנים לו כוח ויכולת לסייע לאחרים – ואותו שידוך יהיה שכרנו הגדול, ואולי בזכות זה שאנו 'מתפללים על אחרים', נענה אנחנו!". ראו בכך תרומה אמיתית לבניית בתים בישראל. זִכרו, שמכל כ50 נסיונות לשדך, מתחתן בפועל זוג אחד בלבד! העבודה היא קשה, ולרוב מתישה ומתסכלת (השדכן עבד שעות – ופתאום 'ההוא' או 'ההיא', אמרו "לא" מבלי להסביר בדיוק מדוע – וזהו!…).

רק כדי לסבר את האוזן: בפורים האחרון (תשס"ו), פגשתי את הרב חיים קורץ באמצע שמחת הפורים, והנה פניו ממש זוהרות:

"הרב! היום הצלחנו בעזרת ה' לעשות את השידוך ה…"

כיוון שר' חיים עוסק בעניין מזה מספר שנים, שעות רבות בשבוע, ולהצלחותיו כבר יצאו מוניטין – לכן הייתי משוכנע שהוא עומד לנקוב במספר "אסטרונומי":

"…לעשות את השידוך העשירי! עשירי קודש!".

* * *

כיום (תשע"ה) לאחר כ10 שנים, אפשר לבשר בשמחה שר' חיים קורץ הוא "השדכן מס' 1" של איגוד "עין טובה", וכנראה גם בקנה-מידה ארצי. לזכותו כ60 שידוכים, ובשנים תשע"ג-תשע"ה הוא עומד על פיריון של כמעט שידוך בחודש!

בזכות מה? מדוע אחרים עושים ולא כל-כך מצליחים, ולפעמים, לא מצליחים כלל?

ודאי מספר סיבות:

1. ר' חיים עוסק בשדכנות כ90 שעות בחודש. כמעט בכל רגע פנוי. יש עבודה – יש תפוקה.
2. רבים טוענים, שבזכות הענווה הגדולה שלו, הקב"ה בחר בו כשותף הגון לניהול העולם באמצעותו.
3. ודאי יש עוד סיבות, כמו זכות אבות שיש לו, אך ברצוננו להזכיר סיבה שיש לה אולי משקל קטן, אך בעינינו היא חשובה ביותר: ישנן 2 נשים צדיקות, שמעבירות לו את מעשר הכספים החודשי שלהן, כדי שיהיה פנוי יותר לעסוק בשידוכים. האיכפתיות הזו של אותן נשים למען עם ישראל, תורמת את חלקה בהצלחת עבודת הקודש של ר' חיים קורץ ורעייתו אביבית.