הרב יואל וד"ר חנה קטן

הסתרת מידע בשידוכין

ראשי פרקים

 

מבוא

א.   הפן הרפואי – סוגי מחלות

1. מחלות המסכנות חיים
2. מחלות הפוגעות באיכות החיים
3. אל-וסת
4. בעיות אסתטיות
5. בעיות נפשיות

ב.   אונאה, לפני עיוור ולא תעמוד על דם רעך

ג.    לשון הרע ורכילות

ד.   הבירור הוא תפקידו של החתן

ה.   "לך למקום שלא יכירוך"

ו.    מומים הפוסלים קידושין

1. 'דורקטי'
2. נערה שנתפתתה בעבר

ז.    גילויים על אחרים ולאחרים

1. הורים ובני משפחה
2. רופאים

ח.   בעיות הקשורות לפוריות הגבר

ט.   סיכום

 

v v v

מבוא

היכרות בין בני זוג לקראת נישואין כוללת לא רק התרשמות הדדית ומבחן האם הוא או היא עומדים בציפיות, אלא גם איסוף מידע הכולל בתוכו גם פרטים רפואיים, מחלות או נכויות של בן הזוג[1] ואף של קרוביו.

בן זוג הסובל מבעיה רפואית כלשהי נקרע בין החובה המוסרית וההלכתית לפרוס את כל המידע לפני בן זוגו, לבין הרצון שלא להפחידו או לדחותו עוד קודם שבן הזוג הצליח לעמוד על שאר תכונותיו ועל מידה מסויימת של התאמה ביניהם. בדרך כלל מדובר בבעיות רפואיות שאינן ניכרות במראה החיצוני, ואין בן הזוג יכול לדעת עליהן לפני הנישואין אם לא מספרים לו עליהן. בדילמה זו מתחבט לא רק בן הזוג הסובל מהבעיה הרפואית, אלא גם אחרים היודעים על אודותיה. עליהם לקחת בחשבון עד כמה משמעותית הבעיה לחיים המשותפים של בני הזוג, ובהתאם לכך האם קיימת חובה לדווח לבן הזוג על הבעיה לפני הנישואין.

במאמרנו זה נתמקד בבעיות גינקולוגיות המשפיעות על פוריות האשה, ועל קשיים בקיום מצות העונה ובמהלך התקין של ההריון. במידה דומה יש לדון בבעיות הקשורות לפוריות הגבר, ועליהן נדון בנספח למאמר זה. במאמרנו תובאנה רק דוגמאות ודעות שונות שנאמרו בעניינן. מובן שקיימים הבדלים בין מקרה למקרה, ואין להסיק מאומה למעשה מדוגמאות אלו בלי פסיקה של סמכות הלכתית מקובלת בכל מקרה לגופו.

ברוב המקרים המתוארים להלן מדובר על נשים שמראן החיצוני תקין לחלוטין, או שהבעיה הרפואית שלהן לא אמורה לעורר חשד שקיימת אצלן גם בעיה גינקולוגית שעלולה למנוע מבני הזוג פרי בטן, או לפחות להקשות עליהם מאד בהבאת ילדים לעולם. על כן מתעוררת השאלה מהי כמות המידע שאותן נשים חייבות למסור לבן זוגן העתידי, ובאיזה שלב, ובאיזו רמה של הסתרת מידע מתעוררת שאלה על תקֵפות הנישואין.

א. הפן הרפואי – סוגי מחלות

1. מחלות המסכנות חיים

נפתח בשתי דוגמאות למחלות מסכנות-חיים שיש להן משמעות גינקולוגית:

א. סוכרת – חולת סוכרת המטופלת כראוי נראית בריאה לחלוטין, ולמרות הטיפול הרפואי היום-יומי ניתן להסתיר את דבר המחלה אפילו מקרובות משפחה. אולם מחלת הסוכרת אינה רק מצב רפואי הדורש טיפול, אלא היא עלולה לגרום בעתיד לפגיעה כלייתית עד כדי אי-ספיקת כליות, לפגיעה בכלי דם פריפריים, למחלות לב, לפגיעה בעיניים ועוד, וברור שעל בן הזוג המיועד לדעת עליה לפני הנישואין.

נוסף על כך, גם ההריון אצל חולות הסוכרת מסובך ומסוכן הרבה יותר מאשר אצל נשים אחרות. הן חייבות להקפיד מאד על איזון סוכרתי לפני הריון, כדי למנוע מומים קשים אצל העובר. בכל מהלך ההריון הן חייבות לקבל בקביעות זריקות ולהיות באיזון קפדני, על מנת למנוע מהעובר לצבור משקל-יתר העלול להביא למוות תוך-רחמי או לחייב ניתוח קיסרי. היילוד עלול מאוחר יותר לסבול מירידה של רמת הסוכר בדם וזו עלולה לגרום להתכווצויות, ולריכוז יתר של תאי דם שעלול להצריך החלפת דם חלקית.

ב. מחלה ממארת – לאחר טיפולים יכולה אשה להבריא ולהישאר ללא סימני מחלה, אולם המחלה עלולה להתפרץ פעם נוספת. בעקבות טיפולים כימותרפיים או הקרנות נוצרת לעיתים, ובמיוחד בגילים גבוהים יחסית, פגיעה בלתי הפיכה בשחלות.[2]

2. מחלות הפוגעות באיכות החיים

עתה נביא שתי דוגמאות למחלות שאינן מסכנות חיים באופן ישיר, אך הן פוגעות באיכות החיים של החולות:

א. אפילפסיה (כיפיון, מחלת הנפילה) – החולים במחלה זו הנמצאים בטיפול ובמעקב רפואי ראויים עשויים להרגיש ולהיראות בריאים לחלוטין, אולם התרופות שנוטלת אשה החולה במחלה זו עלולות לפגוע בעובר. לאשה כזו אסור בשום אופן להיכנס להריון לפני השגת איזון תרופתי.

ב. מחלת נפש – מחלה זו, גם בדרגותיה הקלות, מחייבת בדרך כלל לשמור על איזון תרופתי קבוע, ואשה חייבת למנוע הריון עד להשגת איזון תרופתי.

3. אל-וסת

נשים צעירות רבות סובלות מאל-וסת ברמות שונות של חומרה, כגון:

א. שחלה פוליציסטית (PCO) – תסמונת שבה המעגל ההורמונלי מופרע עקב הימצאות רמה גבוהה מדי של הורמונים גבריים בגוף האשה. הדבר מתבטא באל-וסת, או בווסתות רחוקים מאד. תופעה זו שכיחה אצל 10% מהנשים בגיל הפוריות. לעיתים הדבר מתבטא גם בדימומים בין-ויסתיים תכופים שיקשו על האשה להיטהר לבעלה. אצל נשים הסובלות משחלה פוליציסטית קיים גם סיכון מוגבר להופעת מחלות לב וכלי דם, סוכרת והיפרליפידמיה (רמה גבוהה של שומנים בדם), וכן סיכון יתר לסרטן השד והרחם. יתכנו גם בעיות במראה החיצוני – שׂיעור יתר, אקנה ('פצעי בגרות') והשמנת יתר. טיפולים אסטטיים ותרופתיים עשויים לשפר את המראה החיצוני, אולם לא כולם יעילים לאורך זמן. בחלק מהם אי אפשר להשתמש בתקופה שבה מנסים להרות, וגם לא בתקופת ההריון וההנקה. לעיתים יש צורך בהשראת ביוץ כדי להשיג הריון, אך בעקבות השראת הביוץ קיימת סכנה להריון מרובה עוברים. במקרים קשים יתכן שאי אפשר יהיה להשיג הריון ללא הזרעה תוך-רחמית או הפריה חוץ-גופית.

למרות כל האמור, חלק ניכר מהנשים שיש להן שחלה פוליציסטית מצליחות להיכנס להריון בלי שום טיפול, ואפשר שעל כן אין צורך לספר על בעיה זו מראש לבן הזוג.

ב. רקע היפוטלמי (בעיה בהפרשת ההורמונים מיותרת המוח) – תופעה זו עלולה לבוא בעקבות מתחים, שינויי משקל קיצוניים, אנורקסיה, או פעילות גופנית מוגזמת. מדובר על מצב זמני, שבחלק מהמקרים הוא הפיך גם בלי טיפול, ובמקרים אחרים ניתן לטיפול – אם בגורמי המתח והלחץ, או בזריקות. במקרים בודדים קורה שמעולם לא הופיע אצל האשה וסת, אך לבעיה זו קיים טיפול תרופתי יעיל מאוד ע"י זריקות, ונראה שאין צורך לגלות זאת לחתן לפני הנישואין.

ג. בעיות גנטיות-מבניות – הראשונה שבהן היא Testicular Feminization, שבה מדובר על נשים שלמרות המראה החיצוני הנקבי התקין שלהן הקריוטיפ שלהן זכרי (XY). בדרך כלל קיימים בגופן אשכים טמירים, ומנגד אין להן כלל רחם ושחלות, ולכן כמובן מדובר על אל-וסת מוחלט. אין תשעורת מינית, והנרתיק אינו מפותח, כך שהתשמיש בדרך כלל קשה מאוד ולעיתים בלתי אפשרי. בדרך כלל קיים אצלן גם בקע מפשעתי. כדי לאפשר לנשים אלו לשמש הן חייבות לעבור טיפול ניתוחי, הכולל הרחבת הנרתיק בעזרת ניתוח פלסטי, או ע"י שימוש במתלים. ברור שהאשה לא תוכל לעולם ללדת. האשכים הטמירים עלולים להתפתח לממאירים, ולכן יש לכורתם.

בעיה אחרת היא Mullerian Agenesis (התסמונת ע"ש רוקיטנסקי) אשר ממנה סובלות נשים עם חוסר התפתחות חלקי או שלם של המערכת ע"ש מילר, הכוללת את הרחם, צוואר הרחם והנרתיק. הנרתיק שלהן בדרך כלל קצר, או שהוא חסר, אך השחלות תקינות (דבר המאפשר הריון רק בדרך של פונדקאות). כדי לאפשר לנשים אלו לשמש הן חייבות לעבור טיפול ניתוחי, הכולל בניית נרתיק או הרחבתו.

4. בעיות אסתטיות

בסעיף זה ידובר רק על בעיות אסתטיות שיש להן השלכות גינקולוגיות, שהרי בעיות אסטטיות הניכרות במראה החיצוני נתונות לשיפוטו של בן הזוג בלא צורך להודיעו מאומה. הבעיות שבהן מדובר הן:

א. שיעור יתר ואקנה ('פצעי בגרות') – אלו הן בעיות בעלות רקע הורמונלי. הטיפולים התרופתיים הרגילים המצמצמים תופעות אלו מונעים למעשה כניסה להריון, ולכן לקראת הכוונה להתחיל הריון תצוץ הבעיה האסטטית במלוא חומרתה.

ב. פסוריאזיס – מחלת עור, העלולה להתפשט על פני כל חלקי הגוף השונים. זו אינה רק בעיה אסתטית אלא גם בעיה רפואית, שכן לעתים היא קשורה לבעיות בפרקים ועוד.

5. בעיות נפשיות

וגיניזמוס היא דוגמא לבעיה רפואית נפשית-התנהגותית שעלולה לפגוע בשלום הבית ובאופן עקיף גם בפוריות, למרות שהאשה למעשה בריאה. מדובר על תופעה של כיווץ בלתי רצוני של שרירי הנרתיק לקראת התשמיש ובשעת התשמיש, המונעת בדרך כלל תשמיש מלא שהריון בעקבותיו. התופעה הזו מתרחשת בדרגות שונות של חומרה. הרקע הוא בדרך כלל פסיכולוגי, לעיתים עקב טראומה מינית מסוגים שונים וברמות שונות שהאשה עברה בעבר. במקרים רבים האשה מודעת לבעיה גם לפני הנישואין. הטיפול בבעיה הוא פסיכולוגי-התנהגותי, ולוקח זמן רב.

ב. אונאה, לפני עיוור ולא תעמוד על דם רעך

על פניו ברור לכאורה שאין מקום לרמות ולשקר בכל נושא, והוא הדין בענייני שידוכים. הדברים מפורשים במשנה (ב"מ דף ס,א) הקובעת שאסור למוכר להטעות את הקונה כדי ליצור אצלו רושם מוטעה: "אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים", וכך נפסק בשו"ע חו"מ רכח,ט. ואף אם נכריע שאין דין 'אונאה' באדם, כיון שהוקש לקרקעות (מגילה כג,ב ועוד), ולכן המקח לא בטל – בכל זאת משמע מהמשנה ומהגמ' שם שאיסור הונאה קיים בכל מקרה (ועי' סמ"ע רכז,נא). המדובר הוא לא רק על הטעייה שבין מוכר לקונה, אלא על כל סוג הטעייה שהוא, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות ב,ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות… ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות." ועוד כתב (הל' מכירה יח,א): "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם… היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח. ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור."

אולם קשה להפריד בין החובה של בני הזוג שלא לרמות זה את זו לבין חובתם של אחרים למנוע את העוול הנעשה בפניהם. וכך כתב הרמב"ם (הל' רוצח יב,יד): "כל המכשיל עיוור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת… הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'ולפני עור לא תתן מכשול' – הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו." הדברים נכונים גם כלפי מי שרואה את העוול מן הצד, וכמו שכתב הרמב"ם בענין איסור "לא תעמוד על דם רעך" (שם א,יד): "כל היכול להציל ולא הציל… וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך' – כל פח שטומנים." הלכות 'לפני עיוור' ו'לא תעמוד על דם רעך' חלות אפוא לא רק על הצד המטעה, אלא על כל 'צד שלישי' שיודע מהענין המדובר ויכול למנוע את הנזק הצפוי, בין אם התבקש להתערב בענין ובין אם לא.

אכן, יש להביא בחשבון את העובדה שלעיתים מדובר בבן זוג שיש להניח שגם אם היה יודע על אודות המום – היה 'סבר וקיבל'. בעיקר כשמדובר בבן זוג צדיק, שפגמים חיצוניים ואסטטיים אינם מפריעים לו במיוחד. כרמז בעלמא אפשר להזכיר את הגמ' במסכת שבת (נג,ב): "מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת, ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רב: בֹּא וראה כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך [שלא לגלות את מומה], אלא כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו."

ג. לשון הרע ורכילות

הלכות שמירת הלשון ואיסורי לשון הרע ורכילות אינם עומדים כנגד החובה להודיע על מומים וחסרונות כאשר מדובר על בירור פרטים חיוניים בענייני שידוכים. וכך כתב החפץ-חיים בסוף ספרו (כלל ט, בציור השלישי):

אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם אחד, וידוע לו כי החתן יש לו חסרונות עצומים והמחותן אינו יודע מזה דבר, ואילו היה יודע לא היה מתרצה לזה – יש לגלות לו. אך יש בזה הדין הרבה פרטים… אם החסרון הוא מצד חולי גופו, והמחותן אינו מכיר אותו, מצד שהוא דבר פנימי אשר לא ניגלה לכל, פשוט הוא דאין על המגלה ענין זה חשש איסור רכילות… והוא הדין לגלות לחתן את ענין המחותן – אם הוא יודע על חולי פנימי שיש במשודכת אך הם מסתירים מהחתן, אין על המגלה חשש איסור רכילות… ואם לא ידע את הדבר מעצמו, רק שמע מאחרים, אין לו לגלות, כי אם באופן שהוא משער שהחתן לא יעשה דין מעצמו לבטל את השידוך, רק שיחוש ויחקור אחר זה היטב…

כללו של דבר: האדם צריך לשום עיניו ולבו על דרכיו, ובפרט על מוצא פיו, שלא להתערב בעניינים דבין אדם לחברו, אם לא שידע מתחילה את הענין בבירור לאמיתו, ולכווין לתועלת, ולא מצד שנאה וכו'… ושלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא… ואם יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו ענייניו לרע, אין לספר עליו.

בבאר-מים-חיים (הערות על ספר חפץ חיים שם, ציור ג אות ח) הוסיף החפץ-חיים, שבמקרים שאין מדובר על מקח טעות גמור – אחר שהשתדכו כבר אסור לספר לצד השני על הפגם, כי מסתמא נתרצה למרות הפגם שיתגלה בעתיד. וצריך כמובן להגדיר מה נקרא 'נשתדכו' לענין זה, האם הכוונה לאירוסין של ימינו שבעקבותיהם נותנים פומבי לנישואין הקרבים – או אפילו רק לשלב ההסכמה בין ההורים או אפילו רק בין בני הזוג. וצ"ע.

בספר חסידים (מהד' מרגליות סי' תקז) כתב ר"י החסיד: "לא יכסה אדם מום בני ביתו. אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג, אם יש להם חולי שאילו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם אותו חולי לא היו מזדווגים – יגלה להם, פן יאמרו קדושי טעות היו. אלא יפרידם, ולא יהיו ברע יחדיו."

ראיה גמורה לכך שמותר ואף ראוי לספר על פגמים שיש אצל אחד מבני הזוג לצד השני, נמצאת בגמ' כתובות עב,ב, הקובעת שאין מקח טעות במומים שבסתר אצל האשה במקום שיש בית מרחץ,[3] שהרי אין ספק שהמום הזה היה ידוע לחתן מראש. מכאן הוכיח ה"ר מנשה קליין-הקטן (שו"ת משנה-הלכות חי"ב סי' רעח), שאין איסור לה"ר בהבהרת עובדות לשם החלטה על קידושין. והטעם הוא שהוקשו קידושי אשה למקח וממכר, כעולה מדברי הגמ' בכתובות יז,א, שבית-שמאי הקשו על בית הלל, שהיו מרקדין לפני הכלה ומשבחים אותה באומרם "כלה נאה וחסודה": "הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה מדבר שקר תרחק?" ובית הלל ענו להם: "לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו?! הווה אומר: ישבחנו בעיניו."

ד. הבירור הוא תפקידו של החתן

הוסיף וביאר שם הר"מ הקטן בשו"ת משנה הלכות, שבית הלל מודים שאם עכשיו היה בא החתן ליטול עצה על בתולה שהיא חיגרת אם לישא אותה, היה מצוה וחיוב להגיד לו את האמת, שהרי אסור לומר לחבירו דבר שקר, ועצה שקרית יש בה משום 'לפני עוור', ואין מקום לחשש שבזה מקלקל למוכר שלא יוכל למכור. ועוד: גם כאשר אחד הצדדים מבקש לברר פרט מסויים שלרובא דעלמא אינו נחשב חיסרון – צריך להגיד לו, כמו שבדיני ממונות כל תנאי שנקבע בין הצדדים מחייב, אפילו בדברים שאין דרך העולם להקפיד עליהם. ואם המתבקש לייעץ יודע פרטים מסויימים, אך משיב 'איני יודע' – אף הוא עובר על 'מדבר שקר תרחק', שהרי הוא יודע. אבל בדבר שרוב העולם אינו מקפיד והוא לא שאל על זה, אינו צריך להגיד לו, כי מסתמא גם השואל בתר רובא אזיל.

על דבריו אלו של הר"מ הקטן נראה להעיר, שיש מקום לחלק בין היענות לחתן המבקש לשמוע פרטים על כלתו, לבין יוזמה עצמית של המספר. יוזמה עצמית מותרת לכאורה רק כאשר מדובר בוודאות קרובה של 'הצלת עשוק מיד עושקו', דהיינו מניעה של עוול גמור. אולם מהגמ' הנ"ל שמניחה בפשטות שהחתן יודע על מומי הכלה גם בלי ששאל, משמע שעל מי שיודע על מומי הכלה ליזום בעצמו את הדיווח לחתן. ושמא במקרה זה סומכים חז"ל על דרך העולם לספר עובדות כאלו, גם אם מדובר על הנהגה שאינה ראויה מצד הדין. וצ"ע.

מהרב יצחק זילברשטיין שמענו, שבדרך כלל יש 'לגלות טפח ולכסות טפחיים' ולספר לשואל רק פרטים חלקיים, כדי שאם ירצה יוכל להמשיך לברר בעצמו אצל השואל או בצורות אחרות; ואם יחליט להתעלם מפרטים אלו, הרי 'סבר וקיבל'. לדבריו, עדיף לנסות לשכנע את הצד הפגוע לספר בעצמו לצד השני את דבר הבעיה. וכן כתב בשו"ת ציץ-אליעזר (חט"ז סי' ד), שרופא חייב לספר לבן הזוג על מומים חמורים, כמו עקרות מוחלטת; אולם עדיף לשכנע את הצד הפגוע לספר בעצמו לבן זוגו העתידי על הבעיה שקיימת אצלו.

לכאורה, יכול היה בעל המידע שלא לספר את הידוע לו, ולסמוך על כך שגם אם יתגלה המום לאחר הנישואין יוכל בן הזוג לתבוע בבית דין את ביטול הנישואין למפרע או לדרוש גט. אולם הליכים אלו  קשים, ויש בהם עיכובים רבים ועוגמת נפש רבה, כעולה, למשל, מתשובת חתם-סופר (אה"ע ח"א סי' קטז) העוסקת בבעל נכפה[4] שלא גילה על כך לפני הנישואין, והאשה תובעת שיגרשנה. תשובתו היא, שעל אף שמעיקר הדין מי שקידש ברמאות כופים אותו להוציא (שו"ע אה"ע סי' עז), מכל מקום למעשה אין כופים עליו גט. כך שבשום אופן א"א לסמוך על כך שהקידושין הפיכים ולמנוע את מסירת המידע החיוני.

הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ד סי' עג אות ב) כתב בעניינו של החולה במחלת 'מארפאנז' (תסמונת מרפן – מחלת לב תורשתית אוטוזומלית דומיננטית), שקיימים סיכויים ש- 50% מהילדים שיוולדו לו יהיו חולים באותה מחלה, שהוא חייב לגלות לכלה לפני הנישואין את מחלתו, אחרת יהיו קידושיו קידושי טעות. והוסיף, שגם אם לא נכריע שזה קידושי טעות ממש – החתן עבר על איסור אונאה.

ה. "לך למקום שלא יכירוך"

מאידך גיסא, יש מקום להוכיח מהגמ' ביבמות מה,א שאין חובה לגלות לפני הנישואין לבן הזוג העתידי כל פגם שהוא. וז"ל הגמ':

ההוא [בן גוי מישראלית (רש"י)] דאתא לקמיה דרב, אמר ליה: גוי ועבד הבא על בת ישראל מהו? אמר לו: הולד כשר. אמר ליה: הב לי ברתך! [א"ל:] לא יהיבנא לך. אמר שימי בר חייא לרב: אמרי אינשי "גמלא במדי אקבא רקדא" – הא קבא והא גמלא והא מדי ולא רקדא [כלומר: אתה שהתרת דבר חידוש – האֲמת דבריך ותן לו בתך! (רש"י)]. א"ל: אי ניהוי כיהושע בן נון, לא יהיבנא ליה ברתי… ואף רב יהודה מורה בה להיתירא, דכי אתא לקמיה דרב יהודה א"ל: זיל איטמר [לֵך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל, שאילו יכירוך לא יתנוה לך (רש"י)], או נסיב בת מינך. וכי אתא לקמיה דרבא, א"ל: או גלי [צא לגלות במקום שלא יכירוך ויתנו לך בת ישראל כשרה (רש"י)], או נסיב בת מינך.

מתוך עצותיהם של רב יהודה ורבא נראה שהיה מקובל עליהם שבמקום החדש שאליו יגיע אותו בן גוי יהיה מותר לו להסתיר את המידע הזה מבת זוגו העתידית ומשפחתה, למרות שפגם זה נחשב בעיני רבים לפגם משמעותי שהרי רב לא הסכים בשום אופן לתת לבן הגוי את בתו, ולמרות שהם הניחו שגם אחרים היודעים שהוא בן גוי לא יתנו לו בנותיהם.

הרי"י קנייבסקי[5] הסיק מכאן שמותר להונות בדברים בעסקי שידוכים בדרך של הסתרת מידע. הוא דן בענין אדם שאחד מאשכיו הוסר בניתוח, באופן שהוא כשר לבוא בקהל לרוב הפוסקים. הגם שלא סיפר על כך למשודכת עמו, לדבריו אין בכך מקח טעות, משום שאפילו מי שנישא לאשה שהתברר שהיא מחייבי לאוין הנישואין תקפים, ואמנם חייב להוציאה אך יש לה כתובה (כתובות קא,ב) וק"ו בחייבי עשה (רמב"ם הל' אישות כד,ד; שו"ע אה"ע סי' קטז), וכל שכן אותו אדם שלרוב הפוסקים הוא מותר לבוא בקהל שנישואיו יהיו תקפים. ולמרות שבמקח וממכר המוכר דבר מאכל האסור באכילה אפילו מדרבנן זהו מקח טעות לכל הדעות (בכורות לז,א; שו"ע חו"מ סי' רלד) – שם הסיבה היא שהקונה אינו רוצה דווקא את המוצר שמציעים לו, ולא איכפת לו לקנות מוצר אחר זהה; ואילו בשידוכין בני זוג מחליטים להינשא דווקא לבן הזוג שבחרו בו ומצא חן בעיניהם, ולכן לא כל ריעותא נחשבת מום לבטל את הקידושין, אא"כ זהו מום גמור שידוע שמחמתו לא היו מתרצים בשום אופן להתקדש זה לזה (כעולה משו"ע אה"ע סי' קיז).

והוא ממשיך ואומר, שאמנם גניבת דעת אסורה גם במקרים שאין בהם מקח טעות (שו"ע חו"מ רכח,ו וסמ"ע שם), ולפי זה כל מי שיש לו פגם קטן (ולמי אין?!) אינו יכול להשתדך כמעט לעולם, אך מהגמ' ביבמות הנ"ל מוכח שאין חיוב לספר על הפגם קודם לנישואין. הסיבה לכך היא כאמור לעיל: במקח וממכר היה שמח הקונה אילו היו מציעים לו מוצר מושלם זהה במקום זה שיש בו פגם, אבל בנישואין קיימת אומדנא שלמרות הפגם מתרצה הצד השני בנישואין – אם משום חיבה, אם משום שקשים הם הגירושין, ואם משום החשש מה יזדמן לו בעתיד. עוד הוסיף מדברי ספר חרדים (לאוין מדברי קבלה פ"ד) שהאיסור לגנוב דעת שלא בדרך אמירת שקר אינו אלא מדרבנן, ואם כן, כנראה לא גזרו חכמים במקום חשש ביטול מצוות פו"ר ומכשולות אחרים, ואין במקרים אלו איסור גניבת דעת.

אכן – הוסיף הרי"י קנייבסקי – ניתן לחלק בין נושא פגם הייחוס שעליו מדובר בגמ' יבמות הנ"ל לבין פגם בריאותי – שבנושא הייחוס אם לא שאלוהו על כך במקום שאין מכירים אותו, נראה שוויתרו על ידיעתם בענין זה; בעוד שמום גופני לא העלו על דעתם לשאול, וזה שלא שאלו לכאורה אינו מוכיח דבר (מעין הסברה שבתוס' חולין צד,ב ד"ה אינהו). אך כיון שלא ברור כלל שניתן לסמוך על הסברה שמי שלא שואל אינו מקפיד, ואעפ"כ רב יהודה ורבא הציעו לו ליגלות למקום שאין מכירים אותו – הרי שבשעת הדחק אפשר שלא חל האיסור דרבנן של גניבת דעת באופן של הסתרת מידע.

הנצי"ב מוולוז'ין (שו"ת משיב-דבר ח"ב סי' נ) ביאר שהצעתם של רב יהודה ורבא לאותו בן גוי מישראלית לגלות למקום אחר ולהסתיר את ייחוסו, נובעת מכך שבמקום החדש לעולם לא יוודע שאביו היה גוי, ולכן אין בכך גניבת דעת. האמנם גניבת דעת שלעולם לא תיוודע – אינה גניבת דעת? בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ו סי' קלט) דן במי שיצא עליו שם רע בילדותו, האם זה נחשב פגם בשידוכין. הוא מביא את שנפסק בשו"ע אה"ע נ,ה, שאם השתמדו אחות המשודכת או אחות המשודך זה נחשב פגם גדול; והט"ז (שם ס"ק ח) והב"ש (ס"ק יא) כתבו שה"ה אם זינתה אחות המשודכת כשהיתה אשת איש, או כשהיתה פנויה זנתה והרתה, שהוא פגם גדול. אמנם יתכן שאילו הפגם הזה לא היה נודע לעולם שוב אין הוא נחשב פגם, כי רק הידיעה עליו מהווה את הפגם, ולכן הפגם באחות פנויה שזינתה הוא דווקא אם הרתה ונודע הדבר.

מסקנתו של הרי"י קנייבסקי אינה מקובלת על פוסקים אחרים בני זמננו (ואף לדברי עצמו דבריו נאמרו להלכה ולא למעשה).[6] לדעת ה"ר י"ש אלישיב כל צד חייב להודיע למשנהו על כל פגם משמעותי, ואפילו על בעיה רפואית שלדעת הרופאים אינה משמעותית ואינה גורמת נזק (מעין זו של היות החתן מחוסר אשך אחד, הנידון בדברי הרי"י קנייבסקי). הרש"ז אוירבך הוכיח מדברי ר' יהודה החסיד הנ"ל, שבהימנעות מסיפור אף על מומים שאינם מבטלים קידושין יש משום אונאה, כאשר יש מקום לחשש שמחמת מום זה היה הצד השני נמנע מלהשתדך. ולדעת הרא"י וולדנברג אין להביא ראייה מהמעשה המובא בגמרא ביבמות, כיון שאפשר ששם התירו לו לשאת בת ישראל רגילה ולא לספר על פגמו רק כ'הוראת שעה', כדי לפרסם את ההיתר שמותר לכל בת ישראל כשרה לשאת בן ישראלית מגוי. וכן כתב הר"ד מילדולה בשו"ת מים-רבים (אה"ע סי' ט-י), שאף אם נודע שאחד הצדדים הוא גֵר שהסתיר עובדה זו מהצד השני, די בפגם זה כדי שהצד השני יוכל לדרוש את ביטול השידוך.

ו. מומים הפוסלים קידושין

1. 'דורקטי'

בשו"ע אה"ע לט,ה מובאת רשימה של מומים הפוסלים את הקידושין מספק, וביניהם כאלו שהם רק בעיה אסתטית, כמו קול עבה במיוחד, או צלקת שבאה מחמת נשיכת כלב. באוצר-הפוסקים (כרך יג דף צז,א ו-קג,א) מובאת רשימה של מומים שדרכם של בני אדם להקפיד עליהם. חלק מרשימה זו מובא בנשמת-אברהם (אה"ע ח"ב לט,א), ובה בין השאר מחלות נפש שונות, איילונית[7] ועוד. אולם גם רשימות אלו מעצם טבען אינן מבוררות דיין: ר' יוסף חיים מבגדד (שו"ת רב-פעלים ח"א סי' ז) כתב (בשם שו"ת חוות-יאיר סי' רכ ונדיב-לב ח"ב אה"ע סי' ט) שרק מום שקפדי בו אינשי הוי מום, ולכן, למשל בצלקת, תלוי בהערכה מהי רמת הכיעור שלה.

'דורקטי' (הנזכרת בסוגיה בכתובות י,ב) היא לפי הרמב"ם (פיהמ"ש נידה סוף פ"ט) אשה שאין לה דם נידה ולכן אינה יכולה ללדת, ובכל זאת אין זה מקח טעות ((נשמת-אברהם כרך ד אה"ע סח,ה אות א). מראשונים אחרים שפירשו ש'דורקטי' יכולה ללדת, הסיק בנשמת אברהם שם שאם אכן אינה יכולה ללדת הרי זה מקח טעות. ואכן במקרה מעין זה פסק הרא"י וולדנברג (ציץ-אליעזר חט"ז סי' ד) שעל הרופא להודיע לחתן העתידי על היות המטופלת אצלו עקרה. לדבריו, באיסור "לא תעמוד על דם רעך" כלולה לא רק שפיכות דמים ממש, אלא גם הימנעות מהצלת הזולת מרעה שחורשים עליו או מפח שטומנים לו.

אך לא כך סבר הר"מ פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"ג סי' כז), שפסק שאין חיוב להודיע לחתן על כך שהמשודכת לו עדיין אין לה, למרות היותה בת עשרים, אורח כנשים. אמנם, כותב הרמ"פ, חלק מהרופאים רואים בכך בעיית פוריות משמעותית (לדעת רופאים אחרים, כאשר תינשא ותבעל יהיה לה הוסת ותוליד בנים), אבל זהו לדבריו בדיוק המקרה של משפחת דורקטי, שמחז"ל משמע שעכ"פ היא ראויה לבנים, וזה שיבוא בקושי או רק בנים מועטים אינו חסרון להקידושין. ואף לפי הרמ"א (אה"ע סח,ה) שכתב שמשפחת דורקטי הם עקרים, בכל זאת אין זה נחשב מום מאחר שאפשר שגם היא תלד, והרבה אנשים אין מקפידין כל כך שיהיה להם הרבה בנים, וגם אין מקפידין כל כך שתתעבר תיכף. על ספק זה (וגם על הספק העולה מאיבחון הרופאים הנ"ל) סמך הר"מ פיינשטיין בפסקו שאין חיוב לגלות את דבר הפגם. הוא מציע לרווחא דמילתא, שהאב והבת יקבלו על עצמם שאם יעבור זמן של ארבע שנים ולא תתעבר, וגם לא יבוא לה אורח כנשים, ובשל כך יתבע הבגל גירושין – תסכים הבת ללא עוררין להתגרש; אם יקבלו זאת על עצמם שוב לא יהיה לחתן כמעט שום הפסד, ומשום כך אין עליהם חיוב לגלות אף לא ממידת חסידות.

כאמור, לא כך סבור הרא"י וולדנברג (גם שם בחט"ז סי' ד וגם בח"ז סי' מח פרק ה), וכן הרש"ז אוירבך (נשמת-אברהם כרך ד עמ' קצב), שלדעתם אין להסתיר בעיות פוריות משמעותיות.

2. נערה שנתפתתה בעבר

האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרי"י הלברשטאם (שו"ת דברי-יציב אה"ע סי' טו) דן בענין נערה שפותתה בילדותה פעמיים, ורוצה להסתיר את עברה 'בתחבולות רופא' כדי שמבחינה אנטומית ייראה כאילו מעולם לא נבעלה. לדבריו, בדרך כלל אין מצב של מקח טעות גמור, והבעיה אינה של בטלות הקידושין אלא של אונאה. אך בעניין זה, לדעתו ההלכה שבשו"ע (אה"ע א,ג ברמ"א, ע"פ שו"ת הריב"ש סי' טו), שבזמן הזה אין מדקדקים בענין הזיווגים ואין כופים דבר בענייני נישואין כל עוד אין מדובר בקידושי איסור, הינה מעין תקנת ציבור ומנהג שמבטל הלכה, שאפשר להעלים עין מכל מיני טענות בענייני שידוכין, כיון שבימינו כל הנושא אשה יודע שאין פיקוח של בי"ד בדבר, ועל מנת כן הוא נושא. לדעתו, מאותה סיבה ביטלו את המנהג להעמיד עדים (שו"ע אה"ע סח,ב) ולשאת אשה דווקא בליל רביעי כדי שאפשר יהיה לתבוע בבית הדין ביום חמישי (שם סד,ג). לדבריו, אע"פ שמציאות זו אין בה כדי להתיר לשקר לכתחילה, מכל מקום בדבר שהוא קרוב לפיקוח נפש, כמו במקרה דידן, שלבחורה ולמשפחתה יהיו הרבה עוגמת נפש והלבנת פנים מפרסום הענין, והיא לא תוכל למצוא זיווג הגון, יתכן שאף החתן עצמו בדיעבד ניחא ליה לעשות מצוה רבה כזו להציל נפש בישראל. על כן מכריע הרבי מצאנז, ש"אם היא תדע בעצמה שמקבלת עליה לשוב בתשובה שלימה לפני היודע תעלומות, ולשמור על קדושת וטהרת ישראל מעתה ועד עולם, עלינו להעלים עין מזה", ולהתיר לה להשתדך תוך הסתרת עברה מהחתן.

ז. גילויים על אחרים ולאחרים

1. הורים ובני משפחה

לעיתים הפגמים המתעוררים אינם מפריעים לבני הזוג עצמם, אלא למשפחותיהם ולהוריהם. הסתפק בכך הרב פרופ' אברהם (נשמת-אברהם אה"ע ח"ב לט,א), שמא נחשב הדבר לרמאות, שכן ההורים הם המממנים את החתונה, ושמא לא היו מסכימים לכך. לכאורה, אם מותר להסתיר פגמים בדבר שיש בו כמעט דיני נפשות לשני הצדדים (כדלעיל), בוודאי שהדבר מותר בענייני ממון.

עוד הסתפק פרופ' אברהם לגבי הורים המונעים מבנם לגלות לבן זוגו העתידי פגם מסויים שיש לו, והוא דווקא רוצה לגלותו לפני ההחלטה על הנישואין – האם הוא חייב לשמוע להוריו בענין זה מדין כיבוד הורים? הוא מביא את דעת הרב יהושע נויבירט, שהיות ובעתיד הסתרת המידע הזה עלולה לגרום לפגיעה בשלום הבית של בני הזוג – אין ההורים יכולים לצוות על כך, ואין חיוב לשמוע להם אם ציוו.

ועוד שאלה: האם יש חיוב לגלות מחלה המקננת אצל בן משפחה? אם מדובר במחלה תורשתית, הרי שזהו פגם אצל המשודך עצמו, אבל כשהמחלה אינה תורשתית – האם יש לחשוש שבן הזוג היה נמנע מהשידוך אילו ידע עליה קודם?

לפי המובא לעיל מהרי"י קנייבסקי, אם בפגם הקיים אצל המשודך עצמו אין צורך לגלות, קל וחומר במקרה זה שהפגם המסויים נמצא רק בבן משפחה. אך לעיל הובאו גם דעות אחרות, שלפיהן יש מקום לספק. בחוברת פוע"ה (תשס"ד עמ' 82) מובא בשם הראשל"צ הר"מ אליהו, שחייבים לספר לבן הזוג על כל מום גם אם הוא אינו נחשב כבעיה קריטית; אבל אין צורך לספר על כך מיד בתחילת הקשר, אלא 'משיביאו שליש' – דהיינו כשהקשר 'מתחיל להיות רציני'.

האם בני משפחה חייבים לגלות פגם של בן משפחתם? הרש"ז אוירבך (נשמת אברהם ח"ה עמ' קיז) דייק מדברי החפץ-חיים (כלל ט ציור ג), שלגבי אפיקורסותו של המשודך כתב בפירוש שיש חובה לגלות, ולגבי מחלות כתב שרק יש היתר לגלות, ולא כתב שזו חובה – מכאן שהחובה לגלות בעיות רפואיות אינה כ"כ חד-משמעית, וא"כ במקרים גבוליים ובפגמים שאינם חמורים יתכן ש'שב ואל תעשה' עדיף.

2. רופאים

האם חובה על רופא לגלות לבן הזוג העתידי על מחלה ממארת אצל בן הזוג השני? משמעות המחלה עלולה להיות מות בן הזוג אחרי זמן קצר, או צורך בטיפולים קשים ומסובכים לטווח זמן ארוך, או בעיות בפריון, או בעיות בשלום בית. לעיתים החוק אוסר על רופא לספר על מצב בריאותי אפילו לבעל על בעיות אשתו, ולהיפך.[8] מהי דעת ההלכה בזה?

הרב יעקב ברייש (שו"ת חלקת-יעקב אה"ע סי' עט [מהדורה ישנה ח"ג סי' קלו]) נשאל ע"י רופא על בחור בן עשרים חולה סרטן שהשתדך ולא סיפר על מחלתו למשודכת ולהוריה. הוא הכריע על פי דברי החפץ-חיים הנ"ל, שהרופא חייב לגלות משום 'לא תעמוד על דם רעך', ועליו 'להציל עשוק מידי עושקו'. החוק שאינו מתיר לו לגלות אינו מחייב אותו לשקר, ולכן כדאי שיביא את עובדת המחלה לידיעת הצד השני בצורה עקיפה, ובהישאלו עליו להפנות את השואלים לפציינט עצמו, באופן שיובן שקיימת בעיה כלשהיא.

ח. בעיות הקשורות לפוריות הגבר

עד כה עסקנו בעיקר בבעיות הקיימות אצל הנשים. קיימות בעיות רפואיות המיוחדות לגברים, ואף לגביהם יש מקום לשאלה האם קיימת חובה או שקיים איסור או שמותר לגלות עליהם לבת הזוג.

כאשר מדובר בבעיות קלות שאין להן משמעות, הרי קרוב לוודאי שאין צורך לספר. כך למשל אין צורך לספר למשודכת על בעיה של וריקוצלה שסובל ממנה החתן העתידי, שהרי מדובר רק על ספק שמא תהיה ירידה באיכות הזרע, ולא מדובר על מום ודאי. מה עוד, ששכיחותה של בעיה זו גבוהה גם אצל אנשים פוריים. על כן אין צורך, ולכן גם לא כדאי ואין היתר לרווק לעשות בדיקת זרע לפני השידוכין, שהרי הבדיקה יכולה רק לקלקל לו ולא להועיל. לעומת זאת אם המשודך סבל בעבר מבעיה של אשך טמיר – קיים סיכון גדול לבעיות פריון, ונראה שיש לגלות. הוא הדין לבחור עם אשכים קטנים, שכנראה אינם מפותחים (אטרופיים), וסביר להניח שלא יוכל להוליד כלל – הוא חייב לגלות על כך למשודכת. גם מי שסבל מתסביב אשך, עם או בלי כריתת אשך, או מי שקיים אצלו מצב של היפוספדיאס או אפיספדיאס חמור, שיתכן מאוד שיפגעו בחיי האישות ובפריון. וכן בבעיות שתחייבנה טיפולי פריון משמעותיים, כמו הזרעה מלאכותית או הפרייה חוץ-גופית, שיש בהם פגיעה משמעותית בבן הזוג, ועליו לדעת מהענין בשלב מוקדם. בכלל זה גם טיפול כימותרפי שעבר הגבר, גם אם למיטב הידוע המחלה חלפה לחלוטין, שכן בכל זאת עלולות להתעורר בעיות פוריות וקיים חשש להופעתה החוזרת של המחלה.

ט. סיכום

מתוך הדברים שאספנו במאמר זה עולה:

• ההיתר המוגבל להסתיר מידע אינו כולל בשום אופן היתר לשקר, ובדרך כלל הסתרת מידע לזמן ממושך מביאה בכנפיה גם אמירת שקר.
• יש הבדל בין הסתרת פגמים שהתגלותם תבטל את הנישואין לבין פגמים שרק יפגעו בשידוך.
• אין חובה לגלות את הכל מיד, אלא אפשר להמתין עם מסירת מידע על פגמים מסויימים לזמן שבו הקשר בין בני הזוג מתחיל להתהדק, גם אם מסירת המידע מיד היתה מבטלת את השידוך מעיקרו.

אף שלא ניתן כמעט לקבוע כללים לגבי כל אחת מהבעיות שהעלינו בפרק א, מכל מקום ננסה להציב קני-מידה מסויימים:

• מחלות המסכנות חיים או פוגעות באיכותם (כגון: סוכרת, מחלה ממארת בעבר, אפילפסיה ומחלות נפש[9]) – חובה לספר עליהן לבן הזוג העתידי. בכלל זה גם בעיות בזיהוי המיני ו'נטיות הפוכות' ברמה משמעותית.
• אל-וסת – במקרים של שחלה פוליציסטית או אל-וסת על רקע היפוטלמי אין חובה לספר מראש; אך כשהדבר נובע מתסמונת כרומוזומלית או מחוסר התפתחות איברי הרבייה נראה שחובה לספר על כך לבן הזוג לפני ההחלטה להינשא. ובכלל נראה, שכל בעיה גינקולוגית שסביר שתחייב טיפולי פוריות משמעותיים כמו הזרעה מלאכותית או הפריה חוץ-גופית, שנוסף על עצם בעיית הפריון יש בדבר גם טירחה רבה ואי נעימות לבן הזוג, וגם בעיות הלכתיות משמעותיות, יש חובה לספר עליהן מראש.
• בעיות אסתטיות שיש להן השלכות גינקולוגיות – נראה שהחובה לגלות תלויה בחומרתה של הבעייה ובמידת רגישותו של בן הזוג לצדדים אסתטיים.
• וגיניזמוס – רמת החומרה של הבעיה שונה בין אשה לחברתה. אם הדבר נובע מטראומה מינית משמעותית שעברה האשה בשלב מוקדם של חייה, נראה שעליה לספר על כך מראש, בעיקר משום שעצם האירוע (אפילו אם לא נבעלה) יכול להפריע מאוד לבן הזוג, עם כל הצער שבדבר. במקרים קלים ומסופקים אין צורך לספר, ויש לקוות שהבעיה לא תהיה חמורה.

האם על 'צד שלישי' לספר על פגם של אחד המשודכים לבן זוגו המיועד? דבר זה תלוי במידת החומרה שבפגם, ובשאלה אם פנו אליו בבקשת ייעוץ. על פגם חמור חייב כל היודע עליו ליידע את בן הזוג השני על המצפה לו, ו'להציל עשוק מיד עושקו'. בפגם קל אין צורך להתערב, אלא אם כן נתבקש אדם לכך ע"י אחד הצדדים, וגם אז עליו לנהוג על פי כללי הלכות לשון הרע ורכילות: לספר רק את מה שהוא ידוע בוודאות, רק מה שרלוונטי, רק מה שיהיה בו תועלת וכו'. במקרים מסויימים ניתן להסתפק בהבאת ראשי פרקים בלבד לידיעתו של בן הזוג. בקשה מצד אחד מהצדדים מצד שלישי שלא לספר את הידוע לו – בדרך כלל אינה רלוונטית, כי אם מדובר במידע שחובה לספר אין שום היתר למנוע מן הנזקק למידע מלקבל אותו.

כאמור, קשה לקבוע מסמרות בנושא שנטלנו על עצמנו לעסוק בו. לא תמיד הסתרת מידע מביאה לידי שידוך ועמידה מתחת לחופה; לעיתים דווקא היא המונעת כנות בין בני הזוג ומביאה לידי חיכוכים ופגיעה בשלום הבית. לא כל 'מום' נחשב לחסרון משמעותי הפוגע בחיי הנישואין, וחוסר מידע וסטיגמות בייחס אליו מבטלים לעיתים שידוך, או פוסלים הצעת שידוך – וזהו בוודאי דבר שרע לשמים ורע לבריות. צריך אדם לדעת מצד אחד שגם אם "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב", ומצד שני "אם אין דעה – הבדלה [בין מקרה למקרה] מנין".

[1].    'בן זוג' הוא כל אחד ממרכיבי הזוג, ולאו דווקא הזכר שבהם, עי' לדוגמא רש"י בראשית ב,כ: "אמר [אדם הראשון]: לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג", וכוונתו לאשה.

[2].    הרב האיתן (מרבני מכון 'פועה', בחוברת פוע"ה 3 עמ' 81) כתב ששני הצדדים חייבים לגלות זה לזה לפני השידוך אם היה להם עבר של טיפולים כימותרפיים, כי יתכן שזה יהיה משמעותי לפריון, והרי גם אשה מחוייבת ב'לשבת יצרה'. אולם הוא הוסיף שם, שאם אחרי בדיקה התברר שלא נגרמה בעקבות הטיפולים בעיה של פריון – אין חובה לספר שהיתה בעיה אונקולוגית בעבר. לענ"ד נראה שחייבים לספר על מחלה ממארת גם אם הבריאו ממנה וכנראה שאין בעיות פוריות, כי תמיד היא עלולה לחזור.

[3].    לפי הרמב"ם דווקא כשקרובות החתן נמצאות בעיר, ולפי הגאונים מספיק שנמצאות שם נשות חבריו ומכריו.

[4].    ועי' תחומין יד עמ' 352 ואילך במאמרו של ד"ר אבינועם שופר על מחלת הנפילה.

[5].    קהילות-יעקב יבמות, מהד' חדשה סי' מד [ישנה סי' לח], הובא בנשמת-אברהם ח"ה עמ' קטז ואילך.

[6].    כעולה מהמובא בנשמת-אברהם, שם עמ' קיח.

[7].    בבית-שמואל לט,טו כתב שאם החתן לא ידע על כך מראש זהו מקח טעות גמור, ואף אינה צריכה גט, כפי שכתבו התוס' כתובות עב,ב ד"ה על; אך יש שחלקו עליו, ולכן למעשה אין להתירה בלי גט.

[8].    מתעוררת גם בעייתה של שבועת הרופאים, הכוללת שלא לגלות מידע רפואי בלי רשות לאף אחד אחר. שבועה זו יוצרת בעייה גם כשהרופא נקרא להעיד בבית דין – ראה 'הפרדס' שנה נו חוב' ה סי' ל עמ' 9; ובמאמרו של הרב ברוך רקובר זצ"ל ב'נועם' ב עמ' קפח-קצא.

[9]  לא מדובר בבעיות רגשיות קלות שעליהן מתגברים באמצעות כדורי הרגעה קלים, שחלק ניכר מהאוכלוסיה נוטל אותם מדי פעם – לגבי אלה קשה לקבוע גדרים ברורים.