ההחלטה להתחתן תתקבל באו"ם…

ההחלטה להתחתן תתקבל באו"ם…
הסופר הרב יוסף אליהו

שיבת האומה לארצה, משולה לשיבת אשה לבֵית בעלה (ישע' נד, ו-ח):
"כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ ה'… בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ – וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ". מסקרן אפוא לבדוק: האם ניתן ללמוד מהאופן שבו שבנו לארצנו ובנינו מדינה, להקמת ביתו הפרטי של כל אדם?
במשך כאלפיים שנה, ניסו רבים להיות 'השדכנים' בהשבת 'גרושה' זו לבית בעלה, וכל אחד קידם במעט את התהליך ואת הבְשלתו. אך בסופו של דבר, גִּלגלה ההשגחה שהקמת הבית לעם היהודי, נזקקה לאישור עצרת האומות המאוחדות. אסיפה זו של נציגי האומות, היתה הצד המעשי – מעין "מכה בפטיש" – שבעזרתו הוריד ה' לעולם את רצונו, להחזיר את 'רעייתו' לביתו.
אמת היא, שאסיפה כעין זו של נציגי האומות, מתקיימת בעצם בתוככי כל אדם. ידוע שקדמונינו המשילו את האדם, ל"עולם קטן"; כל מה שיש בעולם, קיים בצורה מיניאטורית באדם. זו הסיבה – הסבירו בעלי המוסר – שהתנ"ך מספר על אומות שנכחדו, או שאיננו יכולים לזהות אותן, אף שרק "נבואה שנצרכה לדורות – נכתבה". כי כל עם מייצג כוח רוחני מסויים, תכונה נפשית, ולִסגולות נפשיות אלה יש בָּבואה בנפשו של כל אדם. יש בנו נטיות קדושות מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב, וייעודנו הוא לאמץ ולפתח אותן; אך יש בָּנו גם נטיות 'אֱדומיות ומצריות', שאותן יש להרחיק בתחילה 'שני דורות', ורק "דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'" (דבר' כג, ט); יש בנו גם תכונות 'עמוניות ומואביות', שאותן יש להרחיק "עד עולם", ואפילו יש בנו מאוויים 'עמלֵקיים', שאותם יש למחות מתחת השמים. ונציגי כל שבעים האומות הללו, התכונות הללו, נאספים בתוכנו להצבעה בכל פעם שאנו מכריעים בנושא כלשהו.
כמה נציגים מגיעים להצבעה? – כמו בכל הצבעה, תלוי בחשיבות הנושא. בְּנושא שולי יחסית, שנוגע לאיזו מדינה ב'עולם השלישי' – מגיעים מחצית הנציגים באו"ם; בנושא חשוב פחות – שליש מתוכם. גם אם יש מתנגדים – הם לא תמיד יטריחו עצמם להצבעה בנושא צדדי. אך בנושא כמו ארץ ישראל – יגיעו כל נציגי אומות-העולם, וראשונים יֵשבו בכִסאותיהם – המתנגדים!
כך הוא גם בתוכנו: בנושא שאינו מרכזי, אין כל-כך בתוכנו קולות סותרים. התכונות השליליות שבתוכנו שאותן עלינו לרסן, ההרסניות-משהו – אלה לא ישמיעו קול בִּשאלה הנוגעת לנושא זוּטר. אך כשמדובר בנושא מכריע, מתעוררים כל כוחות הנפש בתוכנו! בִּשאלה כמו: האם להתחתן או לא – קרוב לוודאי שהמליאה תהיה מלאה מִפֶּה-לָפֶה. נטיות הנפש היפות יטלו חלק בהצבעה, אך לצדן יצביעו גם הנטיה לעצלות; הגאווה העצמית; הנטיה לאי לקיחת אחריות, ועוד מפלגות קטנות בנפשנו, שמשום מה מצליחות עדיין לעבור את אחוז החסימה.
ומה למדנו מאותה הצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל?
שאלפיים שנה האמנו, שהצבעה זו תיראה אחרת. אחרי אלפיים שנות שְׁמדות ופרעות, ומיד בתום השואה האיומה; אחרי שכבר אירע נס, והאומות הכירו בכך שאנו נציגי אותו עם המופיע בתנ"ך – היינו מצפים שכל האומות הללו, יכירו פה-אחד בזכותנו לשוב לארצנו! או לפחות בַּדרישה המינימאלית, להניח את ראשנו במקום כלשהו, אחרי שנות הרעה והנדודים. אך מה שקרה בפועל, ידוע לכולם: 33 נציגים בעד, 11 נגד, ו10 נמנעים… כ40% מתנגדים ונמנעים.
אלו בערך תוצאות ההצבעה הפנימית שלך, רווק יקר, על הצעת החוק אם להכיר בישראלה כאִשתך. בהצבעה כזו, משתתפים כל הנציגים שבלבך: שר החיוך והתרבות ישאל: איזה תואר יש לה(לו)? שר הדתות ימדוד את הכיפה(החצאית); שר הכלכלה יתעניין כמה הוא משתכר, ושר הביטחון העצמי (הנמוך) יציע להציב עוד מיגון, להבטחת ציר הנישואין. וכשתדון בַּשאלה, אם להמשיך קשר עם בחורה שגרה רחוק מביתך – תטען סגנית-שר התחבורה שאין תקציב…
זכור, שבְּהצבעה כִּבדת-משקל טבעי שיהיו קולות מהססים, ומתנגדים נמרצים. הלא ביחס כזה יוצאים-לַפּועל מדי יום בבתי החולים בעולם, מאות ניתוחים מסוכנים: הרופא יודע שיש גם 30% אחוזי סיכון – אך הולך אחר הרוב שהוא 70%, ומנתח ביד בוטחת וללא היסוס חרף 30 אחוזי 'המתנגדים'. ברוב קולות כזה, בחרת את מקום עבודתך: אמנם המיקום מרוחק, לדוגמה, אבל כיוון שהקידום ותנאי-העבודה היו טובים, החלטת לעבוד שם, וכיום אתה אוהב מאוד את מקום העבודה. כך גם בחרנו דירה: היא אמנם בקומה מעל לְמה שחיפשנו, אבל כיווני האוויר, גודל הסלון, וגם הסכום שעמד לרשותנו – הכריעו את הכף.
יש בכל אלה לקח חשוב ביותר: שדברים גדולים ומוצלחים מאוד – כמו למשל מדינת ישראל – נוצרים ברוב קולות, ולא פה-אחד. מדוע שאלָה היא "כִּבדת-משקל", כפי שנהוג לומר? כי היא מקיפה מאוד, ונושקת לִתחומים רבים בחיינו. הגיוני אפוא שבִּשאלה חובקת חיים שכזו, תהיינה דעות לכאן וּלכאן. כדאי לזכור, שגם בַּ'כנסת' האישית שלך, יש 'חברי-כנסת' שפועלים במרץ נגד קיום המדינה שלך…! מה?! והם חיים בתוכי?! – אכן כן; ממש בתוך בית הנבחרים שלך, יושבים אנשים שפועלים לפגוע בחייך – במסווה של דעות ליברליות וכו' – ואתה אפילו משלם להם משכורת נאה על "העבודה" הזו…
לסיכום: אתם רוצים לזכות בבן-זוג? רוצים מאוד "להקים את המדינה" הקטנה והאישית שלכם, אבל רק בתנאי שכל השגרירים שבתוככם יחליטו בחיוב פה-אחד?
גם אם נחכה שנות אלפיים – זה כנראה לא יקרה.

* * *
דברים אלה על כוח פנימי הפועל נגד האדם, מיוסדים על מאמר חז"ל:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' (תהל' לז); ואלמלא הקב"ה שעוזר לו – אינו יכול לו" (סוכה נב:). דהיינו, בין שאר כוחותיו של יצר החיים, זה שמקים אותנו בבוקר בחדוות-יצירה לשכלל את העולם, יש גם כוח שיוזם הרס עצמי פנימי. ומדוע נתן לו כוח כזה? – משום שהאדם גדֵל ומתעצם מהתמודדות. והוא אומרם: "אין לך עשב ועשב מלמטה, שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו: גדל!" (בר"ר י, ו; זו"ח יד.). כמו צמיחה יתרה שמתרחשת בְּצמח, דווקא לאחר שגוזמים אותו! וכיוון שצמיחה נעשית דווקא בדרך של מאבק, יצר הקב"ה באדם גם כוח שיֵּאבק בו-עצמו, כדי שהאדם יתמודד מולו, ויֵצא מנצח; וכמו הנסיונות שבהן הִתנסו אבותינו – והדברים ידועים.
* * *
והנה נזדמן לידי מאמר נפלא ומרתק של כ"ק הרב יצחק גינזבורג שליט"א, "פרצוף הדעת" – תהליך ההחלטה בנפש", ובו מנותח תהליך קבלת ההחלטה באדם, שבו עסקנו במשל של ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה. המאמר מציין שלבים של שיקול-דעת והכרעת-דעת, חוזרים ונשנים, שהולכים ונעשים ממוקדים יותר ויותר – עד שאדם מגבש את ההחלטה הסופית. את עשרת השלבים, מקביל הרב גינזבורג לעשר הספירות שבתורת הקבלה, וכידוע, עניין מרכזי בחסידות הוא: הורדת רעיונות קבליים והלבשתם בחיי המעשה. בִּנקודה אחת נושק מאמרו של הרב ללוז הרעיון שכתבנו, ובמידות ה"נצח" וה"הוד" כתב הרב כך:
"לאחר 'שיקול הדעת' [שהיה כנגד מידת ה"תפארת"] באה 'הכרעת-הדעת', והיא כנגד מידת "נצח". אחריה תבוא 'הסכמת הדעת', כנגד ספירת "הוד". ה"נצח" הוא הכוח המנצח ומכריע בנפש, וה"הוד" מודה ומסכים לדעתו. והיינו: שלקראת כל החלטה בנפש, מתחלקים הכוחות הפנימיים בנטייתם לכאן ולכאן. ועל כן, כאשר צד אחד גובר ומכריע לדעתו – הצד השני חייב להודות, ובלב שלם, לפני גמר החלטת הנפש כולה".
במלים אחרות – אם נחזור לדוגמה של תהליך הקמת המדינה: – הרוב בעצרת-האו"ם "ניצח" את המתנגדים, ומדינת ישראל יצאה לדרך. אך כאן לכאורה, הרב מצריך שלאחר שלב זה נעבור ל"הוד", ושם יתקיים תהליך השלמה של הדעות שנִּדחו, עם הדעה שגברה. וּבְמשל מן הנושא שהוא תורף מאמרנו: בחור החליט להתחתן עם הבחורה המקסימה שהוא נפגש עִמה 5 חודשים, תוך שהוא דוחה את מה שהפריע לו; כגון: ששערהּ הוא בצבע שחור, ולא בהיר; או שהתגבר על כך שהוריה הם 'רק' אנשי עמל ישרי-דרך, ולא מרצים באקדמיה כשני הוריו. האם מתכוון הרב גינזבורג לומר, שעל הבחור לשוב ולעורר את "חלומותיו", אלה שהצליח בעמל רב להרדים ולהשתיק, 'לגוררם' כעת שוב לשולחן הדיונים, ולא להתחתן עד שגם הם יסכימו שזו האשה שייעד לו ה'?! הרב גינזבורג אף מסמיך צורך זה של "השלמה ופיוס" בין ה"נצח" וה"הוד", על כך שגם בסנהדרין, מבטל המיעוט את דעתו ומצטרף לדעת הרוב, ובכך מתקבלת הכרעת הסנהדרין על פי כל חבריה. מנסיוני הלא מועט, שכָּלל ליווי צמוד לזוגות מתלבטים במשך חודשים ארוכים עד שהגיעו לחופה, דומני שמי שירצה לקיים הליך כזה בנפש הבחור/ה שהתלבטו חודשים עד שסוף-סוף הצליחו 'לנצח' ולהגיע להכרעה – מי שיבקש 'פיוס' כזה, יגרום לרבבות שלא להתחתן לעולם!
פניתי לרב איתיאל גלעדי הי"ו, ראש וראשון לִמפיצי תורת הרב גינזבורג, וזה הסביר שאכן לא לכך מתכוון הרב גינזבורג. 'הסכמת-הדעת' שבמידת ה"הוד", אין פירושה ש"המתנגדים" צריכים לבטל את דעתם ולהודות שדעת הרוב היא הנכונה – אלא 'להסכים' ['הסכמת-הדעת'] שחובה עלי לנהוג בהתאם להחלטת הרוב! שזוהי המידה הנכונה. שאם לא כן, הגוף יהיה שסוע והנפש מפוצלת. וזוהי הראיה מן הסנהדרין: המיעוט רק מכפיף את הנהגתו לדעת הרוב, מבלי לשנות את דעתו; כרבי יהושע שהגיע לרבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, כשמקלו ומעותיו בידו, מבלי שביטל את דעתו האישית שאותו יום היה יום הכפורים (ר"ה ב, ט). נמצא שלעניין בחירת בן-זוג פירוש הדברים הוא כך: אחרי שהבחור "ניצח" ודחה את "הנציגים המהססים" שבקרבו, עליו להבהיר לעצמו את המסר שבמשל ההצבעה באו"ם; שזה בסדר גמור שהוא עומד להתחתן עם פלונית "לכל החיים", למרות שלא כל כוחות הנפש מצטרפים כרגע להחלטה – משום שכך מתנהלים החיים עלי-אדמות.
ע"כ דבריו, ושפתיים יושק.
על דברים אלה נראה להוסיף, שאכן עוד יגיע רגע של פיוס מוחלט בין ה"הוד" לַ"נצח" – אך זאת רק אחרי הנישואין! וּמְשל ההצבעה האו"ם יבהיר זאת: מדינות רבות שהתנגדו בשעתו להקמת מדינת ישראל, הבינו עם השנים שהיתה זו טעות; שישראל מביאה אך ורק טובה לעולם. ולכן כיום, יש להן יחסים מדיניים ומסחריים עם ישראל. אם כן הפיוס בֹּא-יבוא, אך מדובר בתהליך ארוך, "קמעא קמעא", שלא היה לו מקום מיד לאחר ההצבעה באו"ם.
וּראייה גדולה לכך, מבְּסיס כל מוסד הנישואין בעולם: נישואי "הדוד ורעייתו" במעמד הר סיני. גם אז היו ב"רעיה" מחשבות שונות, אם "להתחתן": חלק ממרכיביה הצביעו 'בעד' הנישואין ואמרו: "נעשה ונשמע!", אך כוחות אחרים נתקפו פחד ממראה האש והקולות שבראש ההר, ואותם היה צריך לכפות להתחתן: "כָּפָה עליהם הר כגיגית"! (שבת פח.). קידושי הקב"ה את עמו נערכו חרף הקולות המנוגדים שבנפש האומה, ובַמדרשים כתובים נתונים לא מחמיאים, עד כמה באמת רצתה "הכלה" להתחתן: "רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן יעקב [חלוקים היו]; אחד מהם היה אומר: [רק] כ"ט יום היו ישראל מושלמין [באמונתם עם ה', מתוך 50 הימים שלפני מתן תורה] וחד אומר: [רק] י"א יום היו ישראל מושלמין" באמונה שלימה; ו[לדעת שניהם] שאר הימים שעד מתן תורה, "היו מ[ת]חשבין האיך לעשות את העגל… ר"מ אומר: לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפילו בשעה שהיו אומרים "כל אשר דִּבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד) – היו אומרים בפיהם אחד ובלִבם אחד; שנאמר, "וַיפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולִבם לא נכון עִמו" (תהל' עח; במד"ר ז, ד).
הנה לנו, שגם לפני הקידושין של ההסטוריה – לא היתה החלטה "ברורה" שזהו "החתן", ורק לאחר כאלף "שנות נישואין", בנס פורים, חזרה "הכלה" ואִשְׁררה את קידושיה, והפעם בהסכמה מלאה (שבת פח.).
וכך גם בברית הנישואין הפרטית של בחור ובחורה: אחרי שנים של חיים משותפים, מסוגל אדם ישר ובעל מוּדעות עצמית, להבין עד כמה ה"שׁוֹנוּת" שהפריעה לו בְבן-זוגו, מותאמת בדיוק אלקִי עליון לַנקודות שהיה עליו לשפר באישיותו! להבין כמה חסד אלקי היה, במה שנראה לו בתחילה כחוסר התאמה. וּבְהמשך לדוגמה התיאורטית שלעיל: כיצד דווקא הוריה ה"פשוטים" של רעייתו (שבגללם היסס אם בִּתם היא ה"בת פלוני" שלו) הורישו לבניו 'גנים' של אמת ויושר, שהִשתלבו להפליא עם הגנים "האקדמיים" שהביא הוא מבית הוריו, ובכך נוצרה בִּילדיו סינטזה מופלאה של אנשים מבריקים, שחכמתם מצטיינת בְּישרות ובְכנות נדירה בעולם המדע, ועל כן היא מדוייקת ומתקבלת על לב כל שומע.
ובזה שָׁבנו להשוואה שבה פתחנו: כשם שבְּבניין ביתנו הלאומי, למדנו כבר שיש צורך בסבלנות רבה כדי לראות את הטוב, כך הוא גם בְּבניין הבית הפרטי. מדובר בתהליך; כְּבניין ההולך ונִבנה, שאי אפשר לראות את שלמותו ויופיו מיד עם הצבת היסודות. בשלב זה די בתכנית אדריכלית שתוכננה היטב ושמצאה חן, ומכאן ואילך יש לבנות כראוי, בסבלנות, קומה אחר קומה, וּלְצפות לבִרכת ה' במעשי ידינו. וּכמאמר הפסוק בַּמזמור שנבחר על-ידי הרבנות הראשית להיאמר ביום העצמאות:
"מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה – וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" (תהל' קז, מג).