ברכה אליהו ע"ה

ברכה אליהו ע"ה
תרפ"ד – תשע"א

הגברת ברכה אליהו נולדה באפגניסטן כבת בכורה לרבי חיים ובת-שבע אליאס, עליהם השלום. בשנת תש"ד (1944) יצאה משפחתה למסע אל הארץ הנכספת, מבלי לדעת שמסע זה יֵארך 5 שנים תמימות, עד שנת תש"ט.
על-פי הוראות אנשי הסוכנות היהודית, הצטרפה משפחת אליאס לשיירה של כמה עשרות משפחות שעברו את הגבול להודו השכנה, ומשם – כך הובטח להם – יעלו אותם במטוסים לארץ. אך לאחר שעברו דרך חתחתים בכלי רכב מזדמנים, ולאחר שנעצרו בבתי-כלא על-ידי שלטונות הודו על כניסה לא חוקית – נמסר להם, ששערי הארץ נסגרו עד להודעה חדשה על-ידי הבריטים. עשרות המשפחות החלו להתארגן לשהות בארץ זרה להם, ללא ידיעת השפה וללא אמצעי קיום מינימליים. לעזרתם נחלץ היהודי הבגדדי האמיד רבי דוד ששון זצ"ל, שבנה עבורם עשרות אוהלים בשטח שסביב בית-הכנסת שהקים בעיר בומבי.
כל משפחה קיבלה אוהל אחד, ללא פרטיות מינימאלית… צינור מיים שעמד בחצר, שימש מקלחת לכולם.
כך חיה משפחת אליאס – אבא, אמא, ברכה ו4- בנים – במשך 5 שנים, כשבני המשפחה מתפזרים בעיר ומחפשים עבודה למחייתם. אחד הפך למצחצח-נעליים ברחוב, אחר לעוזר בחנות יהלומים, וכיוצ"ב. בהיעדר עזרה רפואית, נפטרו זקנים וילדים מבני השיירה, ונטמנו באדמת הודו בדרכם לארץ המובטחת…
עם סיום מלחמת השחרור, הגיע בבוקר אחד שליח הסוכנות, והודיע שעל כולם להיות בשדה-התעופה עד הצהריים – דבר שכולם עשו בשמחה יתירה.
בשדה התעופה לוד, בעודם נרגשים מִבואם לארץ הקודש, החליט הפקיד שקיבל את פניהם לשנות את שם המשפחה מאליאס – לאליהו, "כי 'אליאס' זה לא עברי".
* * *
לאחר כשנה במעברת-עולים, החלו ברכה אליהו ובני משפחתה בהקמת המושב "הוֹדִיָה", כ8- ק"מ לפני אשקלון. הבונים יצקו מלט וחצץ לתבניות של בלוקים, הוסיפו חול מן הוואדי הסמוך, וכך בנו בשנת 1950 את 120 בתיו הראשונים של המושב.
כבת בכורה בארץ חדשה, נשאה ברכה בעול הבית שהוקם בארץ. היא נִשאבה לדאגת הפרנסה והחינוך של אחיה, שלא היתה קלה באותה תקופה של "משטר הצֶנע" בארץ, וגם לַתרבות החדשה, שבה היה לפתע מקום ליצירת האשה מחוץ לביתה. כאן, בתחילת שנות ה20- היפות שלה, בִּסביבה בה החברה ומייצגי השלטון שסביבם לא היו דתיים, החלו גם התהיות סביב הזֵהות הדתית של אותם עולים, שבאפגניסטן לא שמעו מעודם שישנם יהודים שאינו מקיימי מצוות… אם נוסיף לכך את העובדה שהיצע הבחורים הדתיים היה מצומצם מאוד – הרי שכל אלה יחדיו תרמו לכך שברכה לא נישאה עד גיל 30.
בשנת 1960 עברה משפחתה לת"א, וברכה שהיתה כל ימיה שוחרת השכלה ודעת (שבשל הרפתקאות החיים לא זכתה לחינוך מסודר) למדה מיוזמתה קורסים שונים, ועם הזמן התקבלה לעבודה במלון "הילטון" בת"א. בכִשרונותיה הברוכים, קלטה ברכה את השפה האנגלית מעבודתה עם התיירים, וחיש-קל, באו מידותיה הטובות והתרומיות לידי ביטוי בעבודתה: האחריות, החריצות, הנאמנות לחברות, והיושר המופתי. שוב ושוב היתה מביאה להנהלת המלון תכשיטים יקרי-ערך ששכחו תיירות אמידות בחדרן, וכן ארנקים ובהם סכומי עתק – ובכך קידשה שם-שמים וזכתה להוקרה מיוחדת. כשראו זאת הממונים עליה, מינו אותה לאחראית על עבודת החדרניות, תפקיד אותו מילאה בהצטיינות עד פרישתה מן העבודה.
בכל אותן שנים המשיכה בנסיונות להתחתן, אך ללא הצלחה.
באחרית ימיה אמרה ברגע של גילוי-לב לשדכנית קרובת-משפחתה, הרבנית רותי אליהו: "לא היתה לי אחות בחיים, והייתי צריכה להחליט הכל לבדי. אם היתה לי נפש קרובה, אשה כמוך שהייתי יכולה להתייעץ איתה בקשר לגברים שאיתם נפגשתי – בטוח שהייתי מתחתנת".
כגימלאית, המשיכה להוסיף דעת במסגרות שונות, והיתה מראשוני המתנדבים ל"משמר הלאומי" בבת ים, עיר מגוריה.
נתבקשה לבית-עולמה בליל חג השבועות תשע"א, וזכתה שמנוחתה כבוד בהר המנוחות בירושלים, בסמוך לקברו של ה"ראשון לציון", המקובל האלקי הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
ברכה אליהו ע"ה ציוותה מהונהּ לגוף המגיש שירות לציבור.
כיוון שלא התחתנה ולא הביאה ילדים לעולם
חולקה תרומתה בין אגודת "עין טובה" ואגודת "אפרת"
המסייעות לאנשים להקים בית, ולהביא ילדים לעולם
ת.נ.צ.ב.ה.