נישואין בגיל צעיר (א)

לפרשת שלח-לך:

 

לאחרונה פורסם נתון סטטיסטי חמוּר: אחוז הרווקים בארץ בגילאי 25-29 עומד על 65%! בציבור החילוני האחוז גבוה יותר, והציבור הדתי מאזן מעט; אך גם בציבור הדתי יש עליה מדאיגה. לַתופעה יש סיבות רבות, אך נצביע על אחת שיש בידנו לתקן, ולוּ חלקית: חשיפה מוקדמת של הנוער לדאגות החיים, בדור האחרון. מובן שלַּתקשורת, המספקת מנות מרוכזות של כיעור חברתי ומתעלמת באופן שיטתי מן הטוב – יש חלק נכבד בבעיה. מי ירצה 'לצאת לחיים', כשהכל מסביב מושחת? אך גם מערכת החינוך, מבלי משים – משליכה את התלמיד בגיל צעיר מאוד לְקלחת החיים, דבר הגורם בסופו של תהליך לִרתיעה מנישואין, ולִדחייתם. כך למשל: פיזור ה"בגרויות" על פני 4 שנות התיכון, נבע מרצון להעלות את הישגי התלמיד; אולם כך אירע שמגיל צעיר מאוד – במקום לעסוק בבניית אישיותו הרוחנית – הנער טרוד לעייפה ב"יחידות" בגרות, פסיכומטרי, קבלה לאוניברסיטה – מושגים שמתורגמים ל"ערך" אחד ויחיד: כסף. אם תשיג ציון – תוכל להתקבל, לעבוד, להרוויח, להתקדם, לקנות… כבר מכיתה ט', מתחילות מחשבות כאלה להטריד את המוח, ולגרום לנערים לתכנן מסלול ארוך של לימודים והכשרה; כך, תופסים הנישואין 'מקום שני' בַּתודעה, והשִּׁפחה יורשת את גבירתהּ (אגב: מזה 15 שנה, מוצף המשק במאות-אלפי בעלי תואר אקדמי. ההשכלה הגבוהה כְמבטיחה פרנסה, היא אחד השקרים הגדולים של החברה, שאצילי האקדמיה המתפרנסים מִשקר מוסכם זה – אינם מתירים בו שיח ציבורי).

כידוע, קיצוניות – מולידה קיצוניות נגדית: תופעת הרווקוּת הבוגרת הפוגעת בקדושתו ובְחוסנו של העם, חידשה מגמה של הקדמת הנישואין. "כתובה קודמת לתעודה…" – אומרת צעירה נשואה בת 18, המעידה על עצמה שהיא מאושרת: "יש לי אחות רווקה בת 30, עם תואר-שני ביד – ועם הרבה כאב בלב. לכן החלטתי שאני – קודם כל מתחתנת עם בחור טוב, וביחד נחליט איך לחיות וממה נתפרנס". המצוי בציבור הדתי-לאומי יודע, שתופעה זו צוברת תאוצה, ביחוד בין אלה שחוו את זוועות הגירוש ועמונה. יתכן, שחרף כל הדיבורים על "אנו חזקים, ונמשיך באותה דרך!" – חלק מהצעירים מסיק מסקנות מן המצב החדש, ומתרגם אותם לעשיה בתחום הזוגי, האישי. לאמֹר: אם הורסים מה שבָּנינו – ניצור בתחום האישי בו לא יוכלו לפגוע…

ויש כאן מקום להרהור: האמנם זהו מהלך אלקי מכוּון, הבא לומר שלא נוכל ליצור בתחום הלאומי, כל עוד היסוד, הבסיס האישי, לוקה בחסר? וכדרך שאמר הקב"ה לדוִד המלך: סָמוך לפלטרין שלך לא הורשתָּ – ואתה הולך וכובש את ארם נהריים וארם צובא?! (ספרי עקב).

שאלתי אב, מורה בתיכון, שבִּתו בת ה17- עומדת להינשא עם בן 19: "אני מבין שהיא לא תשלים את הבגרויות?". "לא כעת. היא בחורה חכמה, ואם תרצה תשלים בתוך מספר חודשים". "ומה אומר הצד של החתן?" – התעניינתי. "האב הוא דווקא ד"ר, וכמונו, הוא כלל אינו מודאג…". "ואינך חושש מכך ששני צעירים, נכנסים 'לבד' לעול החיים?". כאן העלה האב נקודה, החשובה לכל המתכנן נישואין בגיל צעיר:

"אצלנו בבית, מחנכים מגיל קטן לאחריות. למשל: כשמביאים הביתה קניה של מוצרים רבים, גם הילד בן ה3- עוזר להכניס אותם. הוא יסחוב, כמובן, אבקת-אפיה וכדו', כפי שמתאים לגילו. לכן, אין לנו כל חשש שבגיל 17-18 הם לא יהיו אחראיים. אגב: ואיך שנינו סומכים על בן 18, המחזיק נשק ומגן על כל היקר לנו?".

אכן: שימוש בטנק, מחייב אחריות ובגרות רבה – ולא שמענו עדיין טענה, שכיוון שהדור הצעיר מפונק וחסר בשלות – אולי עדיף "לא להסתבך", ולשוב להילחם בעזרת חץ וקשת. כך הוא גם בנישואין: נישואין בגיל צעיר מחייבים ללא ספק בשלות ואחריות, שיש לחנך אליה. ה"פיתרון" של דחיית הנישואין "עד שהם יתבגרו" – כמוהו כהצעה שאולי נשוב לַמחרישה "הבטוחה", מכיוון שמספר נהגי-טרקטור פזיזים התהפכו על רכבם.

***

השבוע התקשר מישהו: "…די; הגעתי למסקנה סופית שאני "לוקח את עצמי בידיים" ומתחתן".

בשיחה מתברר, שמדובר בעו"ד נכבד ומבוסס.

"ובן כמה אדוני?".

"בן 53"…

ירושלים, בירת הזוגיות האלקית בה שורֶה ה' על "רעייתו", קוראת לנו ביום חגהּ: פִּרצו את החומות! את המונעים איחוד הקודש, עם החדש. היכן הם בנַי, הצעירים עזי-הנפש, שיסתערו אל מול ה"צלפים" (תרבות המערב וחייליה), שישעטו בין הסִּמטאות (שיקולי הלימודים, הפרנסה, הבילוי) – ויכריזו בְּגאון: "הַבַּיִת בידי!".