מה הפריע ל"רעיה" במָּן?

לפרשת בהעלותך:

"והמן כִּזרע גד הוא… והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במד' יא, ז-ח).

עניין המן שב ומופיע בפרשתנו, ועִמו התמיהה העולה: מה באמת הפריע לישראל במן!? הלא בכל בוקר, מצפות 3 מנות אוכל ליד האוהל, ארוזות בקפידה; משה רבנו יושב ומלמד שיעורים נפלאים בפרד"ס התורה, ובהפסקות 'קופצים' הביתה, לטעום בְּמה שהאשה הכינה מהמן, את כל הטעמים שרצית! (יומא עה.). האין זו פִּסגת החלומות של כל יהודי תורני ממוצע? על מה, אפוא, כל הטענות והמענות?!

– כבר שאל קְטן-אמנה בעניין המן: אוכל יורד מן השמים – היתכן?! רק פתי יאמין שאוכל יכול לנחות פתאום מאי-שם, בעולם הגיוני שחוקיו קבועים.

– ולא זכר השואל, שכאשר נולד תינוק בביתו, אכל התינוק משהו פִלאי הרבה יותר: הדם שבגוף היולדת – הפך פתאום לאוכל! לְנוזל בריאות, שכל חברות-המזון המתקדמות מודות שמזון-התינוק שלהם, רק מתקרב אליו בטיבו. אם כך: כשם ש"מובן", ש"הטבע" יצר לַתינוק מזון פלאי למחייתו – כך גם לעם ישראל, שזה-עתה 'נולד' והיה אך 'בחיתוליו' (יחז' טז, ד-ה) – גם לו אִרגן "הטבע" אוכל מוכן.

ואולי נכון, לְדמות את ישראל בַּמדבר לְתינוק שעדיין לא נולד: כשם שבבטן-אִמו, הוולד סגור מכל עבר, נר דולק לראשו ומלאך מלמדו תורה, והוא מקבל "מילגת לימודים" מֵאִמו (וכן מפריש את הפסולת דרכה, במערכת מופלאה שהרפואה עומדת מִשתאה לה) – כך בדיוק היו ישראל: מוקפים "הרמטית" בענני כבוד (עד שאפילו רוח לא נשבה במחנה [יבמ' עב.] וגם שם היו עובדי ע"ז מופרשים החוצה! – תנח' תצא, י), עמוד-ה' לראשם (הנר) ומשה (המלאך) מלמדם תורה – ולכן "טבעי" היה שקיבלו את מזונם מהשכינה.

על-פי נוסחת סוד הנישואין, מובנת בזה יותר ירידת המן משמים:

הקב"ה וישראל, הריהם "המשפיע" ו"המקבל". משקיבלו עליהם במצרים את ה' לאלקים, למשפיע רוחני, "התחייב" המשפיע גם לפרנסם בגשמיות! בדיוק כעוּבר ברחם אִמו, שבצד ההשפעה הרוחנית שהוא מקבל בקִרבהּ, "זכאי" הוא לקבל ממנה גם מזון גשמי (עפ"י הקבלה, חלב-האֵם אינו רק מזון גשמי, אלא המשך לַ"שיעור" הרוחני שקיבל התינוק בבטן! מי שלא ינק, יוכל להשלים את "החומר החסר" רק במאמץ רוחני גדול. וכבר הרחבנו בַּפינה לפרשת "שמיני" בדברי הרמח"ל, שהמזון הוא שפע רוחני ב"מצב צבירה" גשמי!).

ירידת מן זו, שהיתה מנת-חלקה של "הכלה" במדבר – שבה ומתרחשת לכל כלה במעמד החופה: ברגע שהסכימה להתקדש לבעלה, והוא מקיף את אצבעה בטבעת עגולה (רמז להקפת ענני הכבוד, רמז לרחם-האם) מתחילה היא לינוק דרכו שפע רוחני – וּמיד הבעל חותם על הכתובה, ומתחייב לפרנס את אשתו!…

***

פתחנו ושאלנו: מה אפוא הכעיס את "הכלה", שקיבלה מָן נפלא במדבר? – חכמי המוסר ענו: הכעיס אותם, שהמן היה מגלה את מידת היראת-שמים של כל אדם. שלַּצדיקים, היה המן יורד על פתח האוהל; לזכאים פחות – במרחק מה, ולרשעים – במרחק הליכה (יומא עה.). ומי אוהב שיגלו את צפונות-לבו לעין-כל…?

אך לפי דרכנו, שכל 'העובר' על עם ישראל, מתרחש גם באשה – אולי מותר להוסיף ולומר, שמה שקרה לַכלה לאחר שיצאה מגלות מצרים, שב וקורה כיום לאשה, היוצאת אט אט מ"גלותה הארוכה" תחת 'שלטון' האיש. כי כשם שגלות מצרים באה על חטא, כך נגזר על האשה "והוא ימשול בך" (ברא' ג, טז) על חֶטאהּ הקדום. הטענות על המן, הן סמל לְמה שמציק כיום לאשה המודרנית: המן כשלעצמו, היה באמת נפלא. הבעיה היתה, בעצם קבלת המן מיד ה', מיד "הבעל"; בעצם היותם "מקבלים". רגש העצמאות שבאדם, דחף לחיות בזכות ולא בחסד: לקום מוקדם בבוקר, 'להניח' את הילדים במעון, לרוץ לעבודה, לחרוש, לקצור, לטחון… – לא רוצָה להיות תלויה! מעדיפה "את הקִּשֻּׁאִים ואת האבַטִּחים" (במד' יא, ה), ובלבד שלא להיות "אוכלת חינם".

ונכתבו הטענות בתורת הנצח, כדי שכל "משפיע" יֵדע, שדחף חֵרוּתִי כזה קיים בנפש "המקבל", ומקורו מהיות הנפש אלקית! שיתן דעתו על כך, ויחשוב כיצד מיישבים לִבו של "המקבל". דהיינו: כיצד הופכים אותו מ"מקבל" מאחרים – ל"נותן לעצמו", על מנת להמשיך לתת לאחרים! לא כל "מקבל" משכיל להבין מיד, שמהות הקבלה תלויה בעצם בו: "המן הזה, לא היה יורד לישראל אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד: הבחורים היו אוכלים אותו כלחם; הזקנים – כצפיחית בדבש; יונקים – כחלב משדי-אִמן, והחולים – כסולת מערב בדבש" (שמו"ר ה, ט). לא בכל "מקבל" צעיר, יש מִדעת-זקנים עתירי ימים וניסיון – היודעים שיש לדעת לקבל את מה שאין בך, כדי שתוכל לתת את המיוחד שיש רק בך!

זהו סוד הזוגיות לִגווניה, המלאים עולם ומלואו: בורא ונברא, רב ותלמיד, בעל ואשה.