לשמחת-תורה

נסתיים ספר "דברים", ועמו מחזור נוסף של קריאת התורה.

המתבונן בְּאורך התקופה המתוארת בספר זה, יגלה פרט מעניין ביותר:

התורה כולה, למן "בראשית" ועד סוף "דברים", עוסקת בתקופה שאורכה כ2500– שנה: מבריאת העולם, ועד שנת 2488 לבריאה, היא שנת כניסת בני ישראל ארצה. ואילו "דברים" המהווה חמישית מתורתנו הקדושה, עוסק בתקופה של 37 ימים בלבד! הוא פותח בא' בשבט האחרון של שנות המדבר (דבר' א, ג), ומסיים בפטירת משה שהיתה בז' באדר. ולכאורה, היכן האיזון!? מדוע הקדישה התורה חמישית מאורכה, לתיאור מה שאירע בחודש זה בלבד?

אלא שעד שאנו שואלים על "דברים", נשאל על ספר "ויקרא" המספק הפתעה גדולה יותר: "אורכו" 30 יום בלבד! שכן ראשיתו בחנוכת המשכן שאירעה בא' בניסן, כשנה לאחר היציאה ממצרים (רש"י לויק' ט, א), וסיומו בא' אייר שאחריו, כמפורש בפתיחת ספר "במדבר": "וידבר ה' אל משה במדבר סיני… באחד לַחֹדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים".

אם כך, התמיהה גדולה שבעתיים: מה היינו אומרים על ספר המתאר תקופה של 2500 שנה, ומייחד שתי חמישיות מאורכו לחודשיים בלבד?

כעת יהיה מעניין לבדוק מהו "אורכם" של ג' החומשים הנותרים – "בראשית", "שמות" ו"במדבר" – ובעזרת ה', תעלה לנו מֵעיון זה נקודה נפלאה ביחסי איש ואשה:

ספר "במדבר", הוא השלישי ב"אורכו" מבין החומשים: כאמור, תחילתו "באחד לַחֹדש השני בשנה השנית" לצאתם ממצרים, וסופו בא' שבט של שנת הארבעים, בו פותח "דברים". נמצא, ש"במדבר" מתפרס על-פני 39 שנה. אלא שהמעיין היטב מגלה, שלמעשה מתוארים בו אירועים שנמשכו מספר חודשים בלבד. הכיצד?

– תחילתו בְּחודש אייר של השנה השנית, ומשם ועד אמצע פרשת "חֻקת", תוארו פרשיות המרגלים, קֹרח ופרה אדומה, שאירעו באותו קייץ, בַּשנה השנית לצאתם ממצרים. וכאן, באמצע "חֻקת", יש דילוג: התורה מוסרת שם על מיתת מרים (במד' כ, א) שאירעה בא' ניסן האחרון לנדודי המדבר; היינו: התורה דילגה על 38 שנות נדודי המדבר! (רש"י, שם). ובִלשון האבן עזרא (שם):

"והנה אין בתורה כלל שום מעשה או נבואה [משנות המדבר],

אלא רק בשנה הראשונה, ובשנת הארבעים".

את הסיבה לַ"שתיקה הרועמת" באותן 38 שנה, גילה רש"י (לויק' א, א):

"שכל ל"ח שנה שהיו ישראל בַּמדבר כִּמנודים

– מן המרגלים ואילך – לא נתייחד הדיבור עם משה".

הנה אפוא ה"קוד הסודי", שיְּישב את תמיהתנו: פסוקי התורה העוסקים בְּאירועים ובְמצוות, משולים לחיים שירדו לעולם, באותו רגע הִסטורי בו היתה "הרעיה" בִּשלֵמות עם עצמה ועם "דודהּ": "וַיחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד" (שמות יט, ב ורש"י). ובכל עת שיחסי "הזוג" תקינים, יש לכך עדות וביטוי בסיפורי התורה או בנתינת המצוות; מצווה, היא גם מלשון צוותא, אחדות, חיבור עם הבורא. לכן הוקדש ספר שלם – "ויקרא" – לתיאור שפע החיים שירד ארצה בחודש הראשון שלאחר חנוכת המשכן! בעת שיחסי בני הזוג היו בשיאם.

ומאידך, כאשר היחסים מעורערים – אין קשר, ואין על מה לספר… לכן דילג ספר "במדבר" על 38 השנים שמִּן "הפרת השלום-בית" שגרמו המרגלים, ועד לסיום "תקרית" זו: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מִקרב העם – וידבר ה' אלי לאמֹר" (דבר' ב, טז-יז). כעת, בעומדם בְּפתח "ביתם המשותף" – ארץ ישראל – שבים "בני הזוג" לְימים של פיוס ואהבה, והדבר מתבטא בשפע נבואי היורד לִנְביאם של ישראל, באהבה ובחיבה מיוחדים (תענ' ל: ורש"י ד"ה "לא היה").

זו הסיבה, שהוקדש ספר שלם לאותם 37 ימים של שלום ורֵעות.

ומה מתאימים דברי חז"ל לדברינו, על הקשר שבין "הזוג העליון" לַתחתון: באיזה יום בדיוק "תמו כל אנשי המלחמה למות", והדיבור חזר ו"נתייחד" (לשון: חדר-יחוד!) עם משה? – אמרו רבותינו (תענ' ל:), שהיה זה ט"ו באב האחרון של שנות המדבר! אם כן: כיוון שבט"ו באב נודע ל"רעיה" שבטלה הגזרה, ויחסי "בני הזוג העליון" שָׁבו לפרוח – לכן הפך יום זה ל"יום טוב" של בני הזוג התחתון: בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים, וכל המבקש לו אשה פונה לשם.

*

לפי מפתח זה, מובן מעתה גם "אורכם" של "שמות" ו"בראשית":

ספר "שמות", הוא הרביעי ב"אורכו" בתורה: למִן הירידה למצרים, ועד בניית המשכן בַּשנה שלאחר יציאת מצרים; היינו: 211 שנה. אך אם נתבונן היטב נגלה, שכמעט כל השנים הללו מרוכזות בפרשה הראשונה, פרשת "שמות", ואילו שאר עשרת פרשיות הספר, מתארות תקופה קצרה של שנתיים! כי אף שוודאי אירעו מאורעות רבים ב210- שנות השיעבוד בְּמצרים – אבל התורה אינה ספר הִסטוריה, ח"ו! התורה היא תיעוד יחסי "הזוג העליון" – ואלה לא היו בְשיאם בגלות מצרים. אבל בסוף פרשת "שמות", כשמגיע זמן גאולת "הרעיה" וה' מְצווה את משה להוציאה ממצרים (בשנת 2447 לבריאה) – מתחיל תיעוד ארוך של מה שהתרחש למִן השנה שלפני יציאת מצרים: עשרת המכות (עדויות ב, י), קריעת ים-סוף, מתן-תורה, חטא העגל ותיקונו בהקמת המשכן. הוֵי אומר: רוב פרשת שמות "אורכה" 210 שנים, ומשם ועד סוף הספר, מתוארים "יחסי זוגיות" שאירעו בפחות משנתיים.

ניתוח ספר "בראשית", מגלה אף הוא את הקוד הנזכר:

פרשת "בראשית" לבדה, "אורכה" כ1500- שנה: שהרי פרשת "נֹח" פותחת בציווי ה' לנֹח לבנות את התיבה, וציווי זה נאמר 120 לפני המבול, שהתרחש בשנת 1656 לבריאה (רש"י לברא' יא, א).

ובמי מסיימת פרשת "נֹח"? – באברהם, שנולד בשנת 1948 לבריאה. כלומר: אורך פרשת "נֹח" הוא כ500- שנה. נמצא, שפרשיות "בראשית" ו"נֹח" לבדן מתעדות 2000 שנה, בהן חיפש ה' אומה שתסכים להיות "רעייתו"! ואכן, ברגע שנמצא אברהם אבינו – האיש שהסכים לחנך את בניו להיות "הרעיה" – עוברת התורה לפירוט "איטי" ומדוקדק של העם ההולך ומתגבש: בראש פרשת "לך-לך", אנו פוגשים את אברהם בן 75 (ברא' יב, ד), ומשם ועד תום 9 הפרשיות הנותרות של הספר, חולפים כ200- שנה בלבד. היינו: בני הזוג "נפגשים", "בונים את היחסים", אבל אין עדיין ברית מחייבת של קידושין, ולכן אין עדיין פירוט רב, עד – כאמור – לִזמן גאולת הרעיה מבית-שִׁביה המצרי.

*

לסיכום: מתוך חמשת חומשי התורה, תוארו בחמישית הראשונה (חומש "בראשית" ורוב פר' "שמות") אירועים שהתרחשו ב2447- שנה; ואילו בארבע החמישיות הנותרות מתוארים אירועים ש"אורכם" 40 שנה בלבד, כשגם מתוכם "דולגו" 38 שנה!

*

מסקנה? – כשאת/ה "רווק/ה" ועדיין לא מצאת את בן-זוגך – הכל הוא די חֲסַר משמעות… כן, נכון: היינו כאן, נסענו לשם; היה מבול, וגם איזה מגדל-בבל שקרס – היו רגעים די מרתקים, אבל בסך-הכל, אפשר לסכם מאות שנים במִלים קצרות…

אבל לְמן הרגע שמצא ה' את "הזיווג ההגון" לו בתחילת ספר "שמות" – הרי ששניהם בקשר "הדוק ביותר"! כל מִלה – חשובה; כל אירוע – משמעותי מאוד!

זוכרים את "הפגישה ההיא" של שניכם? זו שבסופה חשתם עמוק בלב, שהנה מצאתם את בן-זוגכם?… זוכרים שאותה פגישה נמשכה שעות…? דיברתם והִקשבתם ללא הפסקה, ולא חשתם רעב או צמא! וכשהיה מאוחר ונאלצתם להיפרד, הבטתם בשעון ולא האמנתם שהזמן חלף כל-כך מהר! ואחר כך…

"על משכבי בלילות בִּקשתי את שאהבה נפשי" (שה"ש ג, א).

מי ישכח את ההתרגשות, סביב כל צלצול טלפון?

“קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". "דודי שלח ידו… וּמֵעַי המו עליו"… (שם ב, ח; ה, ד).

כי למרות קְשיי-ההתאמה – סוף סוף מתחילים להיווצר חיים אמיתיים. כעת, הכל חייב להיות מתועד בְּספר, שעל משקל "שיר השירים", יקָּרא: "ספר-הספרים"!