לוחם אמיתי

לפרשת חקת:

צעירים רבים, בעלי רצון רב 'לתת', מתלבטים בשאלה:

האם להתחתן בעת השירות הצבאי? האם השירות הצבאי וחיי המשפחה, לא יהיו זה על חשבון זה? לאחרונה פגשתי ידיד צעיר, שבעבר למדנו יחדיו בסדר "קדשים", וממש היה משמח לשמוע, שלמרות קידומו הצבאי ודרגת הקצונה שלו, החליט להתחתן באמצע השירות. אז לכבוד חתונתם של מלכיאל ו    , מובא בזה קטע ממכתבו של חייל קרבי אל רבו, הרב אבי רונצקי, בעניין הנישואין (מתוך ספר זיכרון לאדם ולְלוחם מיוחד, ארי גובין ז"ל); הרהורי אמת, של אדם השואף לאמת, וקָשוב לְקול ה' שבקרבו:

…"אני רואה כאן את המג"ד שלי ומ"פ הסיור, שהם דתיים, ומשקיעים המון בעבודה – וכל הזמן עולָה לי המחשבה: מה עם המשפחות שלהם?… איך אפשר לחיות כך חיי משפחה? המבצעים המיוחדים, מרחיקים אותם מבתיהם גם בשבת ובחג. אמנם, צריך שמישהו יעשה זאת – אך כשלעצמי, איני רואה בכך (או ביציאה לִקצונה) חשיבות המצדיקה דחיית נישואין, או הפקרת חיי המשפחה. יש כאן מספר לוחמים בפלס"ר שהם נשואים טריים, ואני רואה כמה קשה להם להישאר בשבתות, כשיש כוננות, או לפני מבצע. הדבר נראה לי בלתי אפשרי. אמנם משיחה אִתם מתברר, שהכל תלוי ב'עד כמה אתה מוכן לוותר', וכמה אתה מבין שזה חשוב.

כאן גם גיליתי, שלהיות לוחם זה לא דבר 'ורוד', כמו שזה תמיד מצטייר. רואים על הלוחמים כמה שזה קשה ושוחק, במיוחד כשנותנים להם לפעמים משימות שהן לא שוות את סיכון חייהם; למשל: להביא מחבל חי, גם אם הוא יורה עליך.

בכלל, לאחר שנה בצבא, אני שואל עצמי יותר ויותר: מה בעצם המטרה שלי כאן? הרי להילחם – אנו לא נלחמים. מלחמה אמורה להסתיים בתוצאות, וכאן אין סיום ואין תוצאות.

ואם נסתכל על הצד החברתי, הדתי, לא נראה לי שאני משפיע יותר מדי. החברים [החילונים] לא שואלים אותי שאלות, כי כנראה זה לא מעניין אותם; ואני כנראה, לא מצליח לעורר בהם את הרצון לדעת ולהתעניין. מה גם, שאנו בסך הכל 4 דתיים בצוות (מתוך 20), ובכל זאת לא מסוגלים להפגין חזות דתית אחידה. כך למשל קרה, שבחופשה הלך חלק מהצוות לפסטיבל [חסר-צניעות – י. א.] בחוף ניצנים, ואחד מהדתיים – שלצערי (קשה לומר כך, אבל אין לי הגדרה אחרת) מקפיד על ג' תפילות ביום – נסע אִתם, ונשאר שם 3 ימים בהופעות ובִשאר החֳלָאִים… החבר'ה החילוניים בצוות, התקשרו אלי ושאלו: "מה, אתה לא בא?! מה הבעיה? אבל גם 'הוא' פה, ויש כאן הרבה דתיים. נו, תפסיק להיות כזה קיצוני…". לא היה לי מה לענות להם. קיננה בי תחושת כישלון; כי ככל שניסיתי לשכנע אותו שלא ילך – ולפחות, שאם ילך יוריד את הכיפה – לא הצלחתי. ובְאין השפעה על הדתיים, גם ההשפעה על הלא-דתיים מאבדת מכוחה.

וכל זה, הוא בְּיחסי כלפי חוץ. אבל יש גם כלפי עצמי פנימה. המדד העיקרי לרמתי הרוחנית הוא התפילה – וּבה לרוב אין לי כוונה. רק בשבתות אני מצליח להתפלל באמונה ובכוונה, וגם זה לא תמיד. לימוד התורה גם הוא לא קבוע; אני מנסה, ובקושי מצליח, ללמוד תנ"ך בקביעות. את כל המצב הזה, מְלווה רצון להיטיב, למלא את תפקידי, להשפיע – להיות אמיתי. וכנראה שבהקשר ישיר לכך, יש בי רצון להתחתן.

אבנר התקשר אלי, והציע לי מישהי "מאוד רצינית" כדבריו. עניתי שזו התלבטות קשה, כי נשארו לי שנתיים לשרת. ואז הוא אמר (כאחד שהתחתן בצבא, בחצי השנה האחרונה), שחתונה בתקופת בצבא יכולה לשנות לך את השירות הצבאי לגמרי! להפוך אותך להרבה יותר רציני… היו לי הרבה התלבטויות בעניין, ואף הפסקתי להיפגש עם מישהי שהכירו לי, בגלל השירות הארוך שעוד נשאר לי. אך כעת אני חושב אחרת. ולמרות שהציווי "נקי לביתו שנה אחת ושִׂמח את אשתו" הוא הוראה, ולא רק עצה טובה (ובצבא לא אוכל לקיים זאת) – אף על פי כן אני חושב וחש, שזאת התקופה להתחתן למי שכֹּה מרגיש בחיסרון הזה. נראה לי, כאילו החיים שעד החתונה הם רק "משחק ילדים"; שהרצון הזה, הוא בעצם להתחיל לחיות. פשוטו כמשמעו. נדמה כאילו התפקיד האמיתי מתחיל לאחר החתונה, ואני רוצה למלא אותו באחריות וברצינות"…

***

לעתים אתה פוגש לוחם, המעורר בך געגוע לחילותיו של דוד המלך.