המכתב של משה סובר

שמי משה, ואני בן 41.

אני משער, שכאשר אתאר את תחושותיי וזכרונותיי מהילדות, יהיו רבים שיזדהו עם כל מִלה. הייתי ילד, ששמע שוב ושוב את המשפט: "לא יֵצא ממך כלום". כל חיי הילדות והנערות שלי, זכורים לי כמו בלאגן אחד גדול: הכתב היה בלתי קריא; הספרים והמחברות בערבוביה שלמה, ופעמים אין ספור שכחתי אותם בבית והגעתי לכיתה עם ילקוט ריק.

לרוב, לא הכנתי שיעורים. במבחנים, הייתי יושב מול דף השאלות – והשורות מתבלבלות לי בין העיניים. אני זוכר כִּ'רגעים מן הגהינום', את המבחנים הפומביים – מבחנים בעל-פה בגמרא, בנוכחות ההורים, שנערכו מדי שנה בבית הספר. היו ילדים שחשו חגיגיות באירוע זה, אך בשבילי זה היה אחד מרגעי ההשפלה הנוראים ביותר שצרובים בנשמתי עד היום. העלבון להישאל שאלה, ומרוב לחץ אפילו לא להבין אותה; לפחֵד להסתכל בעיניו של אבא, כדי שלא לראות את הבושה שאני מניח שעטפה אותן.

ברמת המוּדעות שהיתה באותם ימים, האבחון שלי היה חד-משמעי: "אתה עצלן". לא אחת אף סבלתי מִנחת-זרועם של הורים, ובעיקר מורים. משיעורי חשבון אני זוכר את המשפט שהיו מטיחים לעברי: "גם מנקה רחובות צריך לדעת חשבון!", ומשיעורי הקודש את התסכול בכל התחלה חדשה – חוּמש חדש, מסכת, שנת לימודים – כשמהר מאד אני מאבד קשר עם החומר הנלמד.

כשהגעתי לישיבה – הסגנון השתנה. כמובן, לא של היכולת שלי, אלא של הביקורת שהייתי מקבל עליה. כעת זה נהיה פסוק מ"תהלים": "טעמו וראו כי טוב ה'!". אוי, כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה מהמשגיח בישיבה! דהיינו: "רק תנסה ללמוד, ותראה איך מתיקות התורה תדבק בך!". ניסיתי. ניסיתי מאוד! מרוב שהתאמצתי, אני זוכר כמעט בעל-פה סוגיות מהגמרא, שהמשותף להן הוא שהן בתחילת כל מסכת. אחר כך, הייתי נופל מהר מאוד שוב לייאוש.

את הלימודים עזבתי בגיל 15. אפילו את ההורים שלי שכנעו שחבל על הזמן. לפחות שאעשה עם עצמי משהו, במקום 'לשנן בחברותא' מערכונים של "הגשש" על הספסל האחורי בישיבה.

הבעיה היתה לא רק בלימודים, אלא גם בהתנהגות בלתי הולמת. נמשכתי לילדים הפחות טובים (בלשון המְעטה) בבית הספר, בישיבה, ובשכונה. נהייתי שובב גדול, או כמעט עבריין קטן. ברור לי כיום שנמשכתי לשם, כי במקומות אלו הצלחתי לקבל קצת תחושה של הצלחה וחיבור חברתי.

אחרי שעזבתי את הישיבה התחלתי לעבוד, ובמקביל מימשתי חלום בפעם הראשונה בחיים: עברתי בהצלחה 'מקרטעת' קורס עזרה ראשונה, והתחלתי להתנדב ב"מגן דוד אדום". התנדבתי באובססיביות רבה. לפני הגיוס לצבא, הייתי עושה לפעמים משמרות רצופות של 48 שעות… הוריי התנחמו בכך שלפחות אני מעסיק את עצמי במשהו חיובי ולא סתם משוטט ברחובות. התגייסתי, ואת יום הולדתי ה18- חגגתי בקורס חובשים בצבא, אליו התקבלתי בהפעלת קשרים מיוחדים. סיימתי את הקורס בקושי רב. שוב החומר הלימודי היה 'מעורבב' לי בראש, ואני מאמין שעברתי את הקורס גם בזכות הפרוטקציה שהיתה לי…

אני מדלג קצת על תיאורים נוספים של הבעיה בנושאים אחרים בחיי, כדי שלא להכביד עליכם. לאחר הצבא, הלכתי ללמוד. החלטתי שאני מפסיק להיות "עצלן", ועושה עם עצמי משהו! נרשמתי למכינה קדם אקדמית במכללת אריאל, ובסוף שנת הלימודים הראשונה ניגשתי ל'בגרות' בחיבור! זו היתה הבחינה היחידה שהעזתי לגשת אליה… כמובן שאז הבנתי סופית שכנראה כולם צדקו: ממני לא יֵצא כלום!

נכנסתי לשוק העבודה. שוב אדלג על כמה שנים שיש לי מהן זכרונות מרים שקשורים לבעיה שעדיין לא נקבתי בשמה, ושבאותם ימים לא ידעתי עליה…

נקודת אור אחת: שיא ההגשמה העצמית שלי באותן שנים, היתה ההצלחה הניסית שלי בקורס מדריכי עזרה ראשונה, ב"מגן דוד". כנראה שהיכולת הוורבלית הדי טובה שלי, בשיתוף עם מעט כישורי משחק שצצו בי במהלך הסימולציות בקורס – עשו את שלהן. התחלתי להדריך בהתנדבות בקורסים במד"א. זה היה קשה מאד! התגמול ש'החזיק' אותי, היו התגובות של חניכי הקורס, שנתנו לי סוף סוף תחושה שאני שווה משהו. דבר נוסף ש'הרים' אותי קצת למעלה, היתה ההחלטה המפתיעה של מורי ורבי איציק כהן ז"ל, שהדריך אותי בקורס מדריכים, ביחד עם רעייתו היקרה, להיות עוזר-מדריך שלו בקורסים של מתנדבי הנוער במד"א. באותה תקופה התחלתי לעבוד בשכר (מגוחך, יש לומר) במד"א, ובנוסף עבדתי גם כנהג אמבולנס. ולמה אמרתי שזה היה קשה? – כי במהלך הקורסים הרבים שלימדתי, התאמצתי הרבה מעבר לכל מדריך אחר. לכל שיעור קדמו הכנות ארוכות מאד בבית. דוגמה: שיעור החייאה. העברתי אותו להערכתי מאות פעמים! ובכל זאת, מעולם לא העזתי להדריך אותו ללא מערך שיעור צמוד מול העיניים. פעם אחת ניסיתי – וכל השיעור השתבש לחלוטין… זה היה נורא. אגב, כשחניכים אמרו לי (ויש שאומרים לי עד היום) שהייתי מדריך מעולה, לא הצלחתי להאמין לְמה שיצא מפיהם.

עוד משהו זוועתי שזכור לי: העבודה כנהג אמבולנס (שאני עדיין אוהב!). בתקופה שעבדתי, היו פיגועי תופת רבים באזור ת"א. הגעתי לרבים מהם בתוקף תפקידי, וכדי לתאר לכם מה שקלטתי, אשתמש בדוגמה מעולם הסרטים: כשרוצים להמחיש בסרט שמה שמופיע על המִּרקע הוא משהו מן העבר, הגוונים של התמונה הופכים לאפור מעורפל… זו בדיוק היתה התחושה שלי כשהייתי מגיע לפיגוע או תאונת דרכים קשה. טיפלתי בנפגעים ביעילות של מכונה, אבל התחושה שלי היתה שאני כביכול 'מחוץ לפריים'; 'הצבעים' מול עיני היו תמיד אפורים, כאילו שאני בחלום.

לבסוף עזבתי את מד"א. עברתי עוד מספר מקומות עבודה… לא אתאר לכם כל מה שעברתי, ואני מניח לכם לעכל ולדמיין לבד…

מעבר לבעיות הלימודיות והתעסוקתיות שלי, הפרעת הקשב תרמה רבות לבעיות שונות בחיי היום יום. למשל: חוסר יכולת לסיים משימות. כשניסיתי לסדר את החדר שלי, פשוט העברתי את הבלאגן ממקום למקום. כל פעולה נקטעה מספר רב של פעמים, בגלל הנטייה 'להתפזר'.

העבודה המשמעותית האחרונה שלי, הייתה כנהג חלוקה של ציוד משרדי. הייתי מגיע מוקדם לעבודה. מנסה להעמיס ולתכנן מסלול חלוקה. הייתי הנהג הראשון שהגיע, ובכל זאת, הייתי לרוב הנהג האחרון שיצא לקו-החלוקה. הייתי משנה בכל כמה דקות את המסלול שאצא אליו, וגם כשכבר יצאתי לקו, הייתי משנה את המסלול מספר פעמים. חוסר סדר זה, גרם לי לסיים את החלוקה מאוחר מכולם.

בעקבות מספר תאונות – וכן מספר "כמעט תאונות" – שעשיתי, פוטרתי מעבודתי. למרות שהבוס שלי אהב אותי, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחכות ליום שבו יקבל ממני הודעה, שפגעתי הפעם גם בנפש ולא רק ברכוש. אני הייתי בטוח אז, שהתאונות נגרמות מחוסר עירנות, עקב מחלת הסוכרת שממנה אני סובל. והנה בעודי מובטל, הזדמן לידי מאמר הנוגע להפרעות קשב וריכוז. תוך כדי קריאת המאמר, הבנתי שכנראה אני שייך לקבוצה הזו…!

ניגשתי לרופא המשפחה שהִפנה אותי לנוירולוגית. זו שלחה אותי לאבחון TOVA.

אני מניח שאין צורך להסביר לכם מהי הבדיקה. הבדיקה הראתה שרוב הפרמטרים מצביעים אצלי על הפרעת קשב קשה. אני זוכר היטב את הרגע שבו יצאתי מהבדיקה. עמדתי בפינת רחוב סואן – ופשוט בכיתי. בכי אמיתי. הרגשתי מצד אחד ש39 שנים מחיי הלכו לפח, ומצד שני, קיויתי שאספיק לעשות משהו עם העתיד שנשאר.

רק בנהיגה הביתה מאותה בדיקה, כשהייתי עדיין תחת השפעת הריטלין, נוכחתי לדעת שעד אותו היום לא ממש ידעתי "לקרוא את הכביש"… לא להאמין שהייתי נהג אמבולנס ונהג משאית…

עם הריטלין הרגשתי פתאום כל כך מרוכז בנהיגה. אז גם הבנתי שהסיבה לתאונות היא הפרעת הקשב.

בעקבות המלצה של חבר שהוא לי יותר מאח, ניגשתי לוועדה של ביטוח לאומי. נקבעו לי אחוזי נכות משמעותיים בגלל הסוכרת וגם קצת בגלל בעיית הקשב. השלב הבא היה הגשת תביעה לשיקום תעסוקתי בביטוח הלאומי. התביעה אושרה. תיאמו לי תור לאִבחון תעסוקתי, ובינתיים נשלחתי להכיר מספר מקצועות טכניים, שאולי אמצא באחד מהם את מקור הפרנסה הבא שלי.

האבחון התעסוקתי כלל 8 שעות של מבדקים מסוגים שונים. האמת שדווקא די נהניתי.

כעבור מספר ימים נקראתי לקבל את תוצאות האבחון. בחדר של פקידת השיקום ישבה גם הפסיכולוגית שאִבחנה אותי. לא אפרט את כל השיחה איתה – מה שכן אספר, שפשוט רעדתי כשראיתי את התשובה. מדוע? – כי אני הייתי בטוח שישלחו אותי לאיזה חודשיים של קורס מקצועי, ומה שאמרו לי היה, שלפי הנתונים, הם ישמחו אם אלך לאקדמיה.

לא האמנתי! אני, ששנת לימודים שלימה הפיקה ממני רק בגרות בחיבור…?!?

כמובן שהסכמתי.

מטעמים כלכליים, ביקשתי לעשות את המכינה ואת הפסיכומטרי במקביל, כדי שיהיו לי מספיק שעות שבועיות לקבלת מילגת קיום. העובדת הסוציאלית המסורה שמתפקדת כפקידת השיקום שלי אישרה לי זאת, למרות ש"קיבלה על הראש" מהממונים עליה, כי לדעתם לא היה סיכוי שאצליח.

עשיתי מכינת 30 באוניברסיטת בר אילן ובמקביל קורס פסיכומטרי, בבית הספר שלדעתי הוא מספר אחד בתחום (מי שמחפש המלצות אפשר לפנות אליי). סיימתי את המכינה בציון ממוצע של 97.4, ופסיכומטרי בציון 583. ואני חייב לציין שהרבה מזה בזכות המורה המעולה שלי בפסיכומטרי, עם הסבלנות שלה אלי, והאישיות המדהימה שלה כמורה לחיים.

בשורה התחתונה, אני כיום בסיום סמסטר ראשון של לימודי תואר ראשון במדעי הסיעוד. אני לא מציין את הציונים שלי במטרה להתגאות, אלא רק כדי לקשר את הדברים לנקודה המרכזית אותה אני רוצה להעביר: נכון להיום, ב7 המבחנים שכבר עברנו מתוך 13 המבחנים של הסמסטר, ממוצע הציונים שלי עומד על 93.

המסר המרכזי שברצוני להעביר לכם הוא זה:

ילד (או מבוגר) שזקוק לטיפול בהפרעת קשב ולא זוכה לזה, נרצח פעמיים! פעם אחת על ידי מניעת האפשרות לממש את הפוטנציאל שבו, ופעם שניה בגלל ההשפלות שהוא חווה והדימוי העצמי שלו, שנשחק עם השנים עד דק.

אנא, אם ידוע לכם על מי שלא זכה לטיפול מתאים, הסבירו לו. הראו לו את הדברים שכתבתי, ואם צריך – אני מוכן גם לתרום את חלקי בהסברה (בטלפון שלהלן). יש לפחות שני אנשים שלומדים היום לימודים גבוהים בעקבות שיחה שכזו איתי.

משה ס.
058-400-0165
ליצירת קשר ראשוני עם משה
נא לפנות באמצעות מסרון