דבר-תורה לחתן

לפר' "נשא":

ברוך ה'! אנו שוב בעיצומה של עונת החתונות.

חתונה, כידוע, היא המעשה המשפיע ביותר על הקשר שבין הקב"ה ועמו, ועל כן כדאי להזדרז; כי בעוד כחודש תיכנס לתוקפה "הפוגה" חדשה, של 'שלושת השבועות'. למי שמחפש מקור, לכך שנישואי איש ואשה הם מקבילה לַקשר שבין ה' ועמו – הנה הוכחה פשוטה: בכל פעם שמגיעה תקופה, בה נפגעה "הזוגיות האלקית" שבין ה' ועמו (וכל מאורע הוא נצחי, ומהותו מתחדשת מדי שנה); כשבאים ימים בהם התרחק עמנו מאלקיו – הרי שאין בהם חתונות!… היינו: גם "הסניפים" של קשר זה בארץ, האיש והאשה – נשארים מרוחקים.

ולַחתן שאמר (בבדיחות) שלא קבע תאריך לחתונה, כי עדיין אין לו דבר-תורה ל"שבע ברכות" – הרי לו דבר-תורה מוכן:

***

ידועה ההשוואה שבין המִּשכן, לבין בניית בית בישראל. והנה מתברר בפרשתנו, שניתן ללמוד מהמשכן, לא רק בהיותו מוקם וניצב על מקומו, אלא גם בהיותו בדרך; גם כשהעבירו אותו מֵחניה אחת לַשניה, לקראת בנייתו המחודשת – יש בו ללמד, מה צריכה להיות "האווירה" לקראת הקמת משכן… מה צריכים הבאים להקימו, לחוש זה כלפי זה:

נֶאמר בפרשה: "ויהי ביום כַּלּוֹת משה להקים את המשכן" – אומר רש"י, שב"יום הקמת המשכן, היו ישראל ככַּלָּה הנכנסת לחופה" (במד' ז, א). "כַּלָּה", משורש: כלל, ומשורש כָּלָה; נסתיים. כשהכלה נכללת בחתן – כלתה המלאכה! הגיע צלם האלקים לִכללו והושלם התא המשפחתי, ה"עולם הקטן": "וַיְכֻלּוּ השמים והארץ וכל צבאם"! (ברא' ב, א). סיום המשכן, הוא סיום בניית "הבית המשותף" של בני הזוג, והאיחוד החדש שבא לעולם, ניכר לכל בשני הכרובים המאוחדים זה בזה (יומא נד.).

כעת, מופיעה נדבת הנשיאים ליום חגיגי זה – ומֶסר בְּצִדהּ:

"ויקריבו נשיאי ישראל… שש עגלות צב ושני עשר בקר, עגלה על שני הנשיאים, ושור לאחד" (במד' ז, ג). כל שני נשיאים, תרמו בשותפות עגלה אחת לנשיאת המשכן. ולכאורה, מדוע לא הקריב כל נשיא עגלה אחת?! וכי היתה לנשיאים בעיה כלכלית?

– עונה הספורנו: "לאות אחווה ביניהם, אשר בה יהיו ראויים שתִּשרה שכינה ביניהם". ללמד, שגם בַּדרך להקמת בית לה', חייבת לשרור אחווה; אווירה נעימה של שותפות – היא תנאי להשראת השכינה. וכלל זה נלמד, דווקא ביחס לַנשיאים, לחשובים. כי מי שמצוי בדרגה של נשיא, יתכן ויחשוב בלבו שהוא – יכול להסתדר לבד… לעשות לבדו כל דבר, בצורה הטובה ביותר. הלא כל אדם הוא "צלם אלקים", וכל-שכן אני! אך מי שיתבונן בגמ' ב"שבת" (קנא:), יבין מהו באמת צלם אלקים:

הגמ' אומרת, שאריה אינו מעז לתקוף שני אנשים. שכך הבטיח ה' לנֹח ולבניו (ברא' ט, ב): "וּמוֹרַאֲכֶם וחִתְּכֶם יהיה על כל חַית הארץ" – יראתכם, דווקא של שנַים – תהיה על כל החיות, כולל האריה. שואלת הגמ': והרי עובדה היא שאריה כן מתנפל על שנַים! והתשובה: שם הסיבה היא, משום שנגזרה מיתה על אותם אנשים; ומי שגזרו מהשמים שימות, הריהו דומה לאריה כִּבהמה. היינו, אדם כזה איבד את צלם-האלקים שבו – ולכן אין האריה ירא ממנו.

וקשה: מדוע לא קדמה הגמ' והִקשתה על ההנחה היסודית של הגמ', שאריה לא תוקף רק שנַים, אבל אחד הוא כן תוקף? והלא גם לאחד יש צלם אלקים, וכיצד האריה תוקף אותו!

– עונה המהר"ל ב"חידושי אגדות": טעות… אדם בודד, אינו צלם אלקים! רק שנַים… לכן היה מובן לגמ' מדוע אריה תוקף אחד, ורק הִקשתה, מדוע רואים לעִתים שהוא תוקף גם שנַים, שהם צלם אלקים – ועל כך תירצה, שמעשיהם הסירו מהם את צלם-האלקים.

תפילתי היא, ששנינו נשכיל לצאת "מן הבדידות"; מן המחשבה האנוכית שבה שרוי כל אדם עד חתונתו – ולהיות שנַים המהווים צלם אלקים. להיות מהות רוחנית אחת! שלא רק "חיות" לא תתקרבנה אלינו, אלא שנזכה להתאחד באחווה אמיתית – כדברי הספורנו, ש"בה נהיה ראויים שתִּשרה שכינה בינינו – אמן!".

***

לכבוד חגיגת ה"שבע ברכות" של הקב"ה ו"רעייתו", שאנו מצויים בעיצומה!

זו המצויינת בכך, שכולנו לא אומרים 'תחנון' בז' הימים שמחג השבועות!